|
|
עמוד:8
8 הנכספת במשקל, והאושר שאת מייחלת לו מתרחק ממך . שוב ושוב את מגלה שכוח הפיתוי של השוקולד, העוגייה או שארית השניצל של הילדים, חזק יותר מכל הבטחה . מגלה שההבטחה של השוקולד לעשות לך טוב, לנחם, לפצות אותך על היום הקשה שהיה לך ולקחת ממך ולו להרף עין את מה שמציק לך בפנים, מכאיב או מתסכל, חזקה יותר מההבטחה שהבטחת לעצמך בבוקר . אני יודעת . כי הרבה יותר מדי ימים ובמשך שנים רבות חוויתי את התסכול, את הבושה, את חוסר האונים ; את הפער בין כל החלקים האחרים של חיי, המוצלחים והטובים, לבין העניין "הקטן" והעקשן – חוסר היכולת לשלוט באכילה שלי, ששילמתי עליו מחיר כבד של חיים בגוף שעורר בי גועל ובושה, שגרם לי להתכווץ מבפנים בניסיון עקר להחביא את עצמי ואת הבטן המשתפלת, שהשתלט על התפיסה העצמית שלי והשאיר מעט מדי מקום לכל החלקים האחרים . אני כותבת לך היום לאחר תהליך ארוך שהוביל אותי למקום חדש . אני יכולה להיכנס לבית קפה ולשבת על אספרסו או תה עם נענע מול הוויטרינה של העוגות והמאפים, כולל מאפה הקינמון שהיה אהוב עליי ושעוד ידובר בו רבות, ולהרגיש כאילו הוויטרינה לא קיימת . המשקל תחוב מתחת לשידה ויוצא ממקום מחבואו לעתים נדירות ביותר . אני מסוגלת, להפתעתי הרבה, להישטף פתאום באמצע היום בגל של אהבה עצומה, הערכה והתפעלות כלפי הגוף שלי, אף שהוא עדיין נושא משקל עודף והוא רחוק מלהיות אידיאלי . היום האכילה שלי מכוונת להזין את גופי, מתוך קשב לרעב ולשובע וכדי לספק לי אנרגיה לחיים המלאים והאקטיביים שאני מבקשת לחיות מדי יום ביומו . רק לאחר שמינון האכילה הרגשית פחת באופן ניכר, הבנתי
|
|