“שפה אחת ודברים אחדים”

עמוד:9

חפירה וחציבה בעולמו של רש " י מול הרשב " א ובלשנות וחטטנות חיובית ברזיה של מילה . בתחומנו, העין מובילה לרגש, לחלקיו האחרים של אפרכסת המח ולתחביר הנוצר מ " יפה תמונה אחת מאלף מלים " . המילה הפכה לקו, הקו תחם מסגרת, שהעלתה נפח, דמות, צורה . זו קיבלה פטינה, הופחו בה חיים, שלד הפך לפרויקט . חרף זאת, המאפיין העיקרי של האדריכל בן תקופתנו, היא האמירה המלווה את המעשה . יש שמילתם אומנותם, ואחרים שאומנותם מדברת . תיאוריות אדריכליות מוגבלות על – ידי בעיה מרכזית — אם אחת נכונה, השאר מוטעות . אדריכלות ומקום מחוברים בקשר של תופעות ותחושות . הבסיס האדריכלי הוא חיבור אורגני בין צורה לקונספט . אם הרעיון נתפש כהבנה חיצונית והניסיון החושי כפנימית — הרי במעשה הבניה הם מתאחדים לסידור החלל . ההתנסות בריק, באין, בחידלון, שונה מול היפוכו : היש, המלא, השבע . במקביל - גישות הקשורות בעיצוב חופשי, חסר כוון, חסר כח כבד . או קריאת תיגר לקו הישר ולזווית הישרה . גישות אלו מביאות אותנו למצב חדש — בו נמצא מולנו את ה " קוראים " אותנו, ה " קוראים " לנו, ה " סופרים אותנו " — בעלי שאר רוח וקומה, שיהיו מסוגלים להתמודד עם רעיונות מתאימים לדור אליו אנו מכינים את בנייננו ואת בנינו הבאים . בשנים האחרונות עסקנו בנסיונות פיתוח צורניים, כמו גם הפלגות תאורטיות או דגמים ממוחשבים . נגענו בהקשרים שבין המימדים והחושים, בין הדימויים, המטפורות והממשיות . בין הראיה, ידיעת הראיה, ההכרה, התובנה והמודעות . בין חללים אשלייתיים לאלו המציאותיים . אלו הביאו אתנו להקשרים שבין השתקפות, שקיפות והשקפה . עסקנו בכל המימדים המזינים, יוצרים והעוטפים את הפרויקט . נגענו במימדים שהועברו מהמימד הראשון הקווי, למימד השני התוחם — עברנו לתלת מימד בו העמקנו את שדה הראיה, ההבנה וההשקפה ובמימד הרביעי — בו עסקנו רבות לאחרונה ( כמו במוזיאון יעקב אגם ) — הוא מימד הזמן המוסיף עומק תוך תנועה . כיום מתעצמת האשליה החללית והמימד החמישי, הדיגיטלי הפך למאפיין העידן הנוכחי בו אנו מייצרים חללים לא ממשיים, אימג ' ים ואנטי חומריים . האם גם נשכיל למצוא את המימד השישי, האנושי ? במקביל למימדים הפיזיים, עסקנו בשילוב חמשת החושים הממלאים את המימדים הפיזיים והמלווים אותנו בכל צעד והדואגים ליצירת החוויה, להכוונת הרגש ולהבנת המימדים השונים . עברנו מתחום המחשוב, החישוב, התקשוב השכלתני — אל עולמנו המופלא, בו אומר הקו לנקודה את שהבין ממיקומו במעגל או במרובע . עולם בו הצבע אומר לנו, למתיימרים, אם לא לאמיתיים — את שאינו מסוגל לאלו המסוגלים . מרחב בו השפה אינה מילה, או צבר אותיות, או משמעות נובעת — זהו מרחב דימויי, דמיוני, מושאל, במטאפורות, בנרטיבים, בפרשנויות . עצם חוויות העיסוק בהקשר האדריכלי, מעמיס על העוסק מירקם שלם, תחביר הרכבי בצד " קריצת עין " , " שובבות – מה " , " השתעשעות גרידא " ועוד כהנה . אנו עסוקים ב " שקלא וטריא " , ב " שיח ושיג " עם החומר, המדיום, עם ה " מול " — לקוח, קליינט, בן זוג ואחרים . מצבים אלו משותפים למקצועות רבים ורחבים, ומעמידים את מקצוע הקונסטרוקציה והארכיטקטורה במרחב שבין מילה לחומר, בין נראה לנסתר, בין דמיון לממשות, בין כוונות לאילוצים ובתווך שביניהם . בתחום זה אנו עסוקים בלבטים רבים, בשאלה עד כמה אנו מבטאים בחזיתות המבנים וכמה מחלישים או מסתירים . בהקשר זה יש מקום להשוואה עם הסגנון המקראי המוגדר כסגנון אחורי, שבו המסר אינו מוצג בקדמת התמונה — אלא ברקע כמעט נסתר ( מקור ופתח לפרשנויות אינספור ) לעומתו, הסגנון היווני העתיק ההומרי נותן בקדמת התמונה חשיבות שווה לכל . מרטין בובר אמר שהתנאי להתהוותה של אמנות יהודית — שתהא לה קרקע, ממנה תצמח, שמיים, אליהם תתנשא ובקשר בין העוסקים לבין עצמם ובינם ובין העם בתוכו הם יוצרים . דברים הרבה — אך שפה אחת . . . 9 8 /

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא