|
|
עמוד:8
עמיה ליבליך 8 "איזה יופי ! " "כן, רק חיבוק . זה מאריך את החיים, שמעת ? " אני שמעתי, אבל חבריו לא שמעו . אולי היו צוחקים לו, חשבתי . איצקו חזר אל חבריו, והספר הזה יצא לדרך . אנשים שיצרו זוגיות חדשה בגיל 70 ומעלה, מה הם מספרים ? בגיל הזה, הבה נקרא לו פשוט מאוד זקנה, אנשים אינם בונים משפחה, בית, רכוש, מוניטין וקריירה, הרגלי חיים וחברה . כל זה נתון בדפים הקודמים של סיפור החיים : הצלחות וכישלונות, שמחות וכאב, צמיחה ואובדן . ועכשיו מה ? אותו הדבר שוב ? ( באנגלית זה נשמע יותר טוב : more of the same ) . ואולי עכשיו, כאשר אנחנו חיים לבדנו, פנויים יותר גם בשעות היום וילדינו אינם זקוקים לנו כמעט, יקרה משהו לגמרי אחר, חדש ובלתי ידוע ? האם חולשת האיברים והשכל, איטיות הפעולה שמכתיב הגיל ותודעת המוות שאיננו רחוק מייצרים סוג אחר של אהבה ? האם הם מאפשרים סוף-סוף להגשים חלום שכמעט נשכח, לפני שיהיה מאוחר מדי ? זקנים של ימינו, העשור השלישי של המאה ה- 21 , אינם כמו זקנים של פעם . המונח "זקן" אפילו נתפס לעיתים קרובות כבלתי מתאים, כמעליב ודוחה . אני זוכרת את הגיעם של סבי וסבתי מצד אבי ארצה ב- 1947 . הם היו פליטי שואה, שבבריחתם מפני הנאצים הרחיקו נדוד עד ערבות סיביר, ושם סבלו תנאים איומים ושרדו . הייתי בת שמונה, ולמדתי יידיש כדי להבין מעט ממה שסיפרו . סבתא, שאיבדה עין אחת בבריחה, הייתה אישה גבוהה, שברירית וכפופה, שתמיד לבשה שחורים והרבתה לבכות . סבא היה גבר איתן ונמוך ממנה . שניהם יחד נראו לנו, נכדיהם, זקנים כמתושלח ואשתו . היום אני מחשבת ומוצאת שהם היו אז בני 60 בערך — אפילו לא "אזרחים ותיקים" לפי הגדרת החוק הישראלי . היום סבא בגיל הזה
|
|