הקדמה — האיים של אנטוניו גרמשי

עמוד:13

על ההגמוניה 13 זרים, בלגים או צרפתים, שניצלו את הכורים ככל יכולתם, ללא יום מנוחה בשבוע וללא כל זכויות עובד בסיסיות . השביתה הקצרה ודיכויה האכזרי היו למקרה הראשון בתולדותיה של סרדיניה של שפיכות דמים במאבק פועלים על זכויותיהם הבסיסיות . אין בכוונתי לטעון כי אירוע זה לבדו הוא שעיצב את עמדותיו הסוציאליסטיות של הנער גרמשי, אך אין ספק שהוא היה מודע לאירוע הטרגי, וכבר בגיל 17 פיתח עמדות רדיקליות בשאלת היחסים בין סרדיניה לבין חצי האי האיטלקי . לדידו, לפחות באותן שנים מעצבות של גיל ההתבגרות, הייתה המדינה האיטלקית סמל לדיכוי, ישות שכל עיסוקה ניצול הפועלים והאיכרים, הטלת מסים ושיתוף פעולה עם בעלי המכרות הזרים, המנצלים את משאבי האי הקרתני . לוקאל – פטריוטיות סרדינית הייתה אפוא הרגש הפוליטי הראשון שמילא את לבו של אנטוניו גרמשי . באחד ממכתביו המאוחרים התייחס לרגשותיו בתקופה ההיא וציין כי המשפט "לזרוק את כל תושבי היבשה האיטלקית לים" היה שגור בפיו באותם ימים . בן ,18 לאחר שחרורו של אבי המשפחה מן הכלא, עבר גרמשי מן העיירה הקטנה אל העיר קאליירי ) Cagliari ( . למרות שיבת האב לחיק המשפחה לא פסק העוני מפקוד את משפחת גרמשי . הנער אנטוניו סבל מעוני כה מעיק במקום שבתו החדש, עד שלא היה די בהכנסת המשפחה כדי קניית בגדים ראויים בעבורו לבית הספר החדש שבעיר הגדולה . בגדיו שלו כבר היו קרועים, בלויים ומחוררים . גם תזונתו באותה עת הייתה לקויה, ובשנותיו בבית הספר התיכון סבל מתת – תזונה . לעתים אכל רק פעם ביום, בשעות אחר הצהריים, כדי שיוכל לפסוח על ארוחת ערב . מאמצי אחיו ג'נרו ) Gennaro ( לסייע לו להתמודד עם הקשיים הללו, לא היה בהם כדי לשפר את מצבו הכלכלי . את המעבר לעיר הגדולה ) וכזאת אכן היא קאליירי בהשוואה לכפר הילדות הזנוח גילארצה ( במטרה לסיים את לימודי התיכון

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא