הקדמה

עמוד:11

11 משא הנפש העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים . באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין-תחומית ודיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות . באסופת מאמרים זו יוכל הקורא להתרשם מהגותו המקיפה של דוד קיטרון, מדריך, מטפל וכותב במסורת העצמי . בפסיכואנליזה אנו מוצאים שתי מסורות ענק שמלוות אותה מראשיתה ועד היום : המסורת הראשונה היא המסורת שאיתה מזוהים פרויד, קליין ( Klein ) וביון ( Bion ) המוקדם . מסורת זו מציבה את האמת הנפשית במרכז האטיולוגיה של הפרעות נפשיות וכמטרה מרכזית בטיפול הפסיכואנליטי, או במילים של חנה סגל : "מטרת האנליטיקאי היא אך ורק להשיג ידיעה ולמסור אותה" ( 212 : 1962 Segal ) . כנגד מסורת זו התפתחה במקביל מסורת אחרת, פסיכואנליזה הקרובה לחוויה של העצמי . זוהי מסורת הרואה בחוויות שהתינוק עובר בינקות, באי היענות או בתסכול קיצוני של הסביבה לנוכח צרכיו המוקדמים את המקור לסבל האנושי . גם מסורת זו היא בעלת שורשים עמוקים — שנדור פרנצי ( Ferenczi ) , מייקל באלינט ( Balint ) , דונלד ויניקוט ( Winnicott ) , היינץ קוהוט ( Kohut ) , וילפרד ביון המאוחר, תומאס אוגדן ( Ogden ) , מייקל אייגן ( Eigen ) ואחרים . מטרת הטיפול במסורת זו משתנה אצל הוגים שונים, אך מה שמאחד את כולם הוא התפיסה שיחסי ההעברה האינטנסיביים יוצרים תנאים מיוחדים שבהם המטופל משחזר את הפגיעות הראשוניות שחווה ביחסיו עם המטפל . במסגרת טיפולית זו הפגיעות בעצמי, במקום לחזור על עצמן ולהביא לקטסטרופה חדשה, מתרחשות בסביבה מיטיבה ומתקנת . סביבה זו מספקת הזדמנות חדשה לחוות מחדש ולתקן מבני עצמי ניזוקים באמצעות הקשר הטיפולי . דוד קיטרון הוא אחד המייצגים הבולטים בישראל של גישות זרם העצמי . בקיאותו הרבה בתאוריה, ניסיונו הקליני העשיר

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר