|
|
עמוד:12
זאב קיציס | 12 דהויים ששיניהם פגומות מציעים את מרכולתם . שקט אפור שורה באוויר הקר . היכן הוא הבעש"ט ? היכן החבורה הקדושה, אנשי דבקות וחוכמה שלשו בנפשם את המציאות והציתו בה פלאי פלאות ? היכן הוא הבעש"ט ? האם הוא כאן, מתחת לאדמת הטחב ? האם נדד בית מדרשו למאה שערים או לבני ברק ? ואולי אל ריקודיהם של החלוצים ? האם נדדה החבורה אל תקוע, ברוקלין או נהלל ? לחש לי חסיד אחד מירושלים, "פסקה דרך הבעש"ט . " חסידים יש — חסידות אין, אמרו עיניו . ואני זכרתי כיצד נהג הבעש"ט כשנאמר לו שהפסיד את חלקו בעולם האמת . כיצד שמח על ההזדמנות לעבוד את השם בלא שום גמול . וחשבתי, אף אם נכון הדבר, אף אם קפאה התנועה החסידית והתאבנה כמצבות הנטויות בשדה שבמז'יבוז', גם מכך תצמח ישועה . הן כעת ראויה רוחה של החסידות שתשרה בכל מקום שייתנו לה להיכנס . כעת יכולה החסידות של הבעש"ט להתנער סוף-סוף מן הקליפות השנואות עליה כל כך וללבוש צורות חדשות . והרי לכך בדיוק מכוונים סיפורי החסידים : הרבי הנפטר הופך לסיפור ומתקיים בצורות חדשות בלבם של חסידיו המספרים עליו . ואם כך, כל עוד נמשך הסיפור ומסופר, לא פסקה החסידות מלהתחדש ולנוע . כשהסיפור מסופר, שבים הבעש"ט ותלמידיו לרקד, יד ביד נמשכת שלשלת אנשי הוד אל הריקוד : ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ר' ישראל מרוז'ין, ר' נחמן מברסלב . . . בשעת הסיפור הם שבים ועושים עליית נשמה, אך הפעם לא עולה נשמתם אל עולם האמת, אלא שבה ועולה ובאה בינינו כאן ועכשיו .
|
|