|
עמוד:6
6 | " כי מרה מאד הדעת" > רבקה אלינב 3 היא שהגדירה את גבולות הישות הנשית ותכניה, הןכהגדרתן של גילברט וגובאר, בפרקטיקה המציאותית והן בכתובים . נדירותן של נשים משכילות, אמניות ויוצרות בשושלת העצומה של היצירה האנושית אינה נתון של מה בכך שניתן לנמקו בלוגיקה סטטיסטית : הייתכן כי הכישרון האנושי התרכז רק במחצית הגברית של החברה ? בדיעבד, ברור כי ההשתקעות בנושא הייתה מבחינתי מעין חקירה ופענוח של טקסט עומק, שלפעמים דימיתי כי הוא כתוב בדיו סתרים . בחלקיו גיליתי חומרים שהכרתי מניסיוני האישי, במסלול הארוך של צמיחת תודעתי הפמיניסטית ; בחלקים אחרים זיהיתי את סיפורן של חברותי, של אימהותינו הביולוגיות ואימהותינו הרוחניות . רותקתי לא רק במישור ההנאה האינטלקטואלית שבמפגש עם תוכן דעת חדש . היה כאן דבר - מה נוסף בעל משמעות, שתחילתו בהזדהות ובאמפתיה עם דמות האשה שמתקוממת נגד תפיסת הנשיות החסומה והכובלת, ירושת העבר, ותובעת לעצמה חלק בעולם ; והמשכו בגילוי דמות אשה שזכתה ללמוד וגילתה אופקים שלא היו כלולים ב'מִפרט הנשיות' המסורתי . עיניי נפקחו להכיר במוקשים הזרועים על נתיבה : חסימות גלויות וסמויות של אפשרות ההתקבלות וכן קונפליקטואליות בין דחף היצירה לבין התגשמותה כאשה וכאם, שגררה פשרות ( חלקן כואבות ) . וכך, חקירת דמות האינטלקטואלית ביצירתן של שתי יוצרות עבריות בעשורים הראשונים של המאה העשרים היתה ברבות הזמן לכרטיס כניסה למרחבי דעת שאת רוחבם ואת עומקם לא שיערתי . במוֹקד אותם מרחבים מצוי מה שאני מכנה 'עֵט נשים' בהקשריו המגדריים . במהלך המסע הזה חלה ( למרבה השמחה ) תמורה משמעותית, והיצירה הנשית עולה כפורחת . העניין הוא שבשכבת היסוד הקונפליקטואליות לא נפתרה לאשורה . הֱיות אשה שהיא יוצרת ואשת רוח, עדיין כרוך בתשלום מחיר . מצד אחד, בחריגה מהתבנית של שירות וטיפוח - טיפול 4 , יש משום ערעור ואתגוּר של יחסי הכוח בין המינים כתמצית בלעדית של הקיום במעגל האישי והכללי ; ומהצד האחר, הבעיה איננה רק בהתנגדויות של הסביבה המשפחתית והציבורית, אלא גם בעכבות שמקורן בנפש הגיבורות הללו, שהפנימו את הערכים ההגמוניים והיו נתונות בעיצומו של מאבק להשתחרר מהם . המסע 3 מטפורת המראה מופיעה בפרשנותן החתרנית על אגדת שלגיה, כמפתח לאלם הקול הנשי האותנטי ( 1 . Gilbert & Gubar, 1979 : chap ) . 4 כוחן של נשים לא נתפס מעולם ככוח סטטוס הנובע ממומחיות, מעוצמה פיזית או מעמדת שליטה, אלא ככוח מאגי ( בייקר - מילר, 1978 ) .
|
|