|
|
עמוד:14
14 דוד גדג׳, עופר שיף מן הדברים עולה השאלה עד כמה רלוונטיים לעידן הנוכחי של 'פוסט-עדות' הדפוסים והסוגיות שאיתרו המאמרים בשנות החמישים . רמז לתשובה אפשרית לשאלה זו אפשר למצוא בדיון של אלדובי על המתח שבין הפרטי לציבורי, שמתקיים במופע האינטימי הפומבי של שתי ההצגות שהיא בוחנת . היא מציינת כי להבדיל מהצגות עכשוויות אחרות שבשם הזיכרון הפרטי מערערות על הזיכרון הלאומי, ההצגות שבמוקד דיונה מציפות את נוכחותו של הזיכרון הפרטי ללא נקיטת עמדה חד-משמעית בסוגיות הנוגעות להגדרת הזיכרון הציבורי . מכאן אולי אפשר ללמוד שהעידן החדש אינו מסמן נתק מתקופות קודמות, אלא הוספת עוד רובד שעשוי להתקיים בד בבד עם התפיסות והדפוסים שאפיינו את התקופות האלה . אם אכן כך, ייתכן שהזירה המורכבת של תודעת השואה בישראל נהיית כעת למורכבת יותר . נוסף על מתחים בין תפיסות שמתחרות ביניהן על מקומן בתוך הזרם המרכזי של זיכרון השואה הישראלי ובין תפיסות שיוצאות נגד מקומה של השואה כמוקד הזדהות ישראלי מרכזי, קיים רובד נוסף ששם את עיקר הדגש על ההשתתפות בפעולת הזיכרון ולא על הלקחים הלאומיים או האינדיווידואליים הקשורים בה . מכך אפשר ללמוד על משמעות חדשה של הדפוס הכפול של שינוי והמשכיות שמצאו רבים ממחברי המאמרים בשני השערים הראשונים : אם תיארנו קודם את המחזה העוסק בנושא השואה כמעין כמוסת זמן שמשקפת דפוסי זיכרון האופיינים לתקופה מסוימת, ייתכן אולי שבעקבות הדיון בשני השערים הראשונים נכון יותר לתאר את מחזה השואה ככמוסה שאוגרת בתוכה רבדים שונים שממשיכים להיערם זה לצד זה, ואת כולם יש להביא בחשבון בעת ניתוח ההתרחשות התאטרונית והמפגש בין דפוסים לנקודת מבט מגוונות ולעתים סותרות המתקיים בה . שער ג — מבטים ביקורתיים : מחזה השואה ככלי לביקורת חברתית-פוליטית נקודת ההתייחסות המרכזית של שני השערים הראשונים היא התקופה המעצבת של שנות החמישים ודפוסי ההתמודדות עם זיכרון השואה אשר עוצבו בה . הטענה המרכזית שמשמשת ציר מחבר בין המאמרים בשני השערים הראשונים היא שלמרות השינויים הניכרים שחלו בדפוסים אלה, תפקידה של השואה כמסמנת ה'אנחנו' הקולקטיבי הישראלי רק הלך והתעצם . על רקע טענה זו יש לראות את ההתמקדות במאמרי שער זה בתקופה שראשיתה בסוף שנות השישים ושיאה באמצע שנות השמונים ושנות התשעים של המאה ה- 20 . תקופה זו התאפיינה בביקורת רחבה על הדפוסים שעוצבו בתקופה המוקדמת של שנות החמישים, ובעיקר על הפיכת דפוסים אלה, למן סוף שנות השישים ושנות השבעים, למסמן חיובי של ה'אנחנו' הקולקטיבי הישראלי היהודי . אפשר אם כך לומר שלעומת מאמרי שני השערים הראשונים שבחנו את מקומה המרכזי המתמשך של תודעת השואה כמסמנת ה'אנחנו' הישראלי למרות
|
|