|
|
עמוד:11
11 פחות זה יותר קורבנות המרוץ הצרכני . משהו חשוב הולך כך לאיבוד, משהו עמוק חסר בדרך החיים הזאת, שבה החיים מאורגנים סביב מרוץ להשגת עוד ועוד מוצרים משוכללים, חדשים ואופנתיים . כפי שאמרה לילי טומלין, גם מי שמצליח במרוץ העכברים נותר, בסופו של דבר, רק עכבר . המרוץ מוליד תרבות ללא נחת, אותה הוא גוזר על משתתפיו . אך באופן דיאלקטי, עוצמתה הגדולה של "תרבות הצריכה" נובעת מכך שהיא אינה רק מקור לחוסר הנחת, אלא גם סוג מסוים של מענה לו . כך אנחנו מוקפים היום בשפע של מוצרים לטווח קצר שמוחלפים במהירות עצומה . מה שהיה בעל ערך אתמול הופך היום לפסולת . מה שמתקלקל נזרק, וזול יותר להחליף מאשר לתקן . בחברת ה"השתמש וזרוק" שיצרנו לא נותר עוד מקום לתיקון : לא תיקון של חפצים וגם לא תיקון של יחסים . אם זה התקלקל – פשוט זורקים . הרעיון הגדול של התיקון, רעיון שיש לו משמעות כה גדולה הן בחשיבה הפסיכולוגית והן במסורת היהודית, הולך ונעלם במציאות החיים שמכתיב המרוץ הגדול . אבל לא רק חפצים מקולקלים מושלכים, אלא גם כאלה שהמערכת לוחצת להחליפם בחדשים . משקיות ניילון ועד צגי מחשב – אנו משליכים ללא הרף דברים שהסביבה אינה מסוגלת לעכל – מתכות כבדות, חומרי המסה כימיים, תרכובות חדשות לגמרי שאנו ממציאים ומייצרים, וחומרים אחרים שדי בכמויות זעירות מהם כדי ליצור זיהום סביבתי חמור . יותר ויותר מוצרים חדשים מתוכננים מראש לשרוד זמן קצר בלבד . חישבו על כך . המנהג המגונה הזה, של "התיישנות מכוונת", תועד לראשונה בשנות העשרים של המאה שעברה כאשר יצרניות הנורות החליטו לקצר את תוחלת החיים של מוצריהן . זה עבד כמו קסם – המכירות זינקו והרווחים גאו, והרעיון התפשט במהרה לתעשיות אחרות . היום, זה אחד ממאפייניה של הכלכלה שלנו . זה ניכר בכול, החל ממוצרי חשמל המתוכננים בכוונת - תחילה כך שיתקלקלו מוקדם יותר וכלה בגרביונים, המעוצבים כך שייקרעו לאחר שימושים ספורים בלבד . מנקודת המבט הקפיטליסטית, אין כאן כל פרדוקס, שכן כל עניינה של המערכת הוא במקסום הרווח, אולם מפרספקטיבה אנושית
|
|