|
|
עמוד:8
8 איתמר לוי שואפים לייצג דברים שמעבר לגבולות הייצוג, לתת צורה למשהו חסר צורה . תשוקת המבט , מקבץ מאמרים מעשרים שנות כתיבה במסלול השואף לחשוב יחד, תוך כדי הפריה הדדית, פסיכואנליזה ואמנות, מילים ותמונות . זה באשר לתוכן הספר ; ובאשר לצורתו - אני מדמיין אותו כסיור מודרך במוזיאון וירטואלי . ציורים מתקופות שונות - מהרנסנס ועד ימינו - ממחישים בתמונות רעיונות שהספר מדבר עליהם במילים ( ודרך אגב, את כל התמונות בספר אפשר ומומלץ למצוא באינטרנט באיכות טובה בהרבה ) . כל פרק הוא מעין תערוכה נפרדת, מסלול העובר מעבודה לעבודה ומתבונן בהן כעוד ועוד ניסיונות לייצג דברים החומקים מייצוג, לחשוב על דברים מורכבים, לקבע בתמונה משהו חמקמק . יש מחשבות על חוויית העצמי, על מין ועל מוות, על תחושות גוף ועל אלוהים, על היות – יחד והיות – לבד, על העולם הפנימי ועל פנימיותו של האחר, על זיכרונות הילדות ועל שגרת היומיום - מחשבות פתוחות, פרומות, מתפוגגות, שאי – אפשר לחשוב אותן "במלואן" . תשוקת המבט היא התשוקה לראות עוד ועוד, לפענח את התמונה, להתמלא ממנה ולקרב אותה, אם אפשר, אל תחום המילים . עוד כמה משפטים באשר לסגנון ולצורת הכתיבה . מודל הכתיבה שלי הולך ומתרחק עם השנים מכתיבה אקדמית ונע לעבר כתיבה מסאית, שהיא חופשית יותר הן במבנה והן בטון . כמה מהפרקים, משום שנכתבו כהרצאות, שואפים לטון דיבורי . אחרים נכתבו בז'אנר דיאלוגי, פואטי, הזייתי, קולאז'יסטי או סיפורי . נראה לי שאם הכתיבה שואפת למסור חוויה רגשית, מוטב שלא תסתפק בדיבור על אודות החוויה אלא תנסה להחיות אותה . מכיוון שכל הפרקים עוסקים באינטואיציה המשותפת של דברים קשים לחשיבה, אין בספר תזה ליניארית מתפתחת, ועל כן אין הכרח לקרוא את הספר על פי סדר הפרקים . אולי עדיף לראות את הפרקים כווריאציות על נושא אחד . עם זאת, יש בספר כמה
|
|