|
|
עמוד:10
10 רונית דוניץ-קידר, עופר סיטבון של תאגידי ענק, בעיקר רב – לאומיים, משקיעים משאבים ניכרים בהצגת עמדה מגובשת בסוגיות חברתיות וסביבתיות, המבקשת להציגם כגופים אחראיים ; מנהלי אחריות חברתית, קודים אתיים ותכניות "אזרחות תאגידית" הפכו לחיזיון נפוץ בקרב תאגידים רבים . כך, למשל, לכל 500 התאגידים הגדולים בארצות הברית יש כיום מדיניות בנושא אחריות תאגידית, המנוסחת באופן התואם סטנדרטים מוסכמים של זכויות אדם ושל הגנת הסביבה . אין זה מפתיע אפוא שהמלומד זיידק ( Zadek ) הגדיר את שיח האחריות החברתית התאגידית "הדיון הציבורי השנוי במחלוקת והחשוב 3 ביותר של המאה ה – 12" . הדיון העכשווי בשאלת האחריות החברתית התאגידית החל בעקבות חשיפתן של פרקטיקות פעולה בעייתיות של תאגידים, הפוגעות בסביבה, בעובדים ובזכויות האדם, בעיקר במדינות 4 העובדה שטווח ההשפעה השלילית של ההתנהגות המתפתחות . התאגידית רחב כל כך מעוררת מחדש את שאלת חובתו לאמץ פרקטיקות מקדמות – טוב ולשקול שיקולים ציבוריים בפעילותו, החורגים מקידום עניינם של בעלי המניות בלבד . ההצדקה לדרישה 5 זו מן התאגידים מקבלת חיזוק נוסף לנוכח עוצמתם הגוברת והעובדה שהעידן הנוכחי של הפרטה ושל דה – אסדרה של השירותים הציבוריים מעביר לאחריותם יותר ויותר תפקידים שהיו נתונים 6 לנוכח זאת נשמעים קולות גוברים בעבר בלעדית בידי מדינות . התומכים באסדרה נוקשה יותר של גופים אלה, שהתנהגותם נתפסת יותר ויותר כחסרת אחריותיות ( unaccountable ) וכבלתי שקופה . הלחץ הנורמטיבי שהחברה האזרחית הגלובלית מפעילה על התאגידים מתבטא בעיקר באסטרטגיות של בִּיוּש ( shaming ) - הוקעה ציבורית של פרקטיקות בעייתיות . בעידן האינטרנט הוקעה זו נעשית מהירה יותר, ובעיקר אפקטיבית יותר . אכן, ככל שהתאגיד גדול ועשיר יותר וככל שהוא ממותג יותר כך גדל הסיכוי שיהיה מטרה ללחצים חיצוניים מסוג זה . הטעם לכך הוא
|
|