|
|
עמוד:12
12 ירון סנדרוביץ היא זוכרת שלא פעם היה שלב בשיחה שבו שקיות הסוכר הפכו לנציגים של ישויות מופשטות או של עצמים שונים . "זה חמור [ שקית סוכר ] ", אמרתי פעם, "זו ערימת אוכל אחת [ שקית סוכר אחרת ] , וזו [ עוד שקית סוכר ] ערמת אוכל זהה בדיוק לראשונה" . ואז שאלתי : "שתיהן מרוחקות בדיוק אותו מרחק זו מזו . החמור רעב . לאיזו מהן הוא ילך ? " . נועה לא תמיד ידעה כיצד להגיב לשאלות הללו, אך כמעט תמיד מה שהיא אמרה חשף רובד אינטואיטיבי של מחשבה עשירה בתובנות עמוקות ומורכבות להפליא . זה הדהים אותי כמה פילוסופיה הייתה חבויה בנפש הצעירה של הילדה שלי, וזה שימח אותה . פעם אחת, כשהלכנו בשינקין בדרך חזרה הביתה, שאלתי אותה אם חשבה על משהו בזמן האחרון . לא משהו שדיברנו עליו . היא הביטה בי ושתקה . אחר כך היא אמרה שכן, שהיא חשבה . "על מה ? " שאלתי . היא שוב שתקה, ואז היא אמרה, "על הזמן", קולה גווע, נחנק . "מה חשבת על הזמן ? " שאלתי . בהתחלה היא לא ענתה, אחר כך היא אמרה : "זה מפחיד אותי . בלילה אני חושבת על זה וזה מפחיד אותי נורא" . "מה מפחיד ? המוות ? ", שאלתי . "לא", היא אמרה, "לא זה" . זה היה ערב רגיל לגמרי, עוד יום שלישי . הרחוב נעטף בעלטה צמיגית, ואנשים מיהרו לדרכם . חיבקתי אותה, אבל לא הייתה נחמה בחיבוק הזה, לא בשבילה ולא בשבילי . אני חושב שאז נולד בי בפעם הראשונה הרצון לכתוב ספר על הזמן, על ההתנסות בזמן, המודעות לו והאופן שבו הוא מהדהד בכל רובד של משמעות . לכתוב ספר שגם ילדיי וחבריהם יוכלו לקרוא, ספר לאנשים שאני מכיר . בפתיחה היפה של סרטו היפה של וים ונדרס מלאכים בשמי ברלין אומר הקול שמלווה את הסרט : "כאשר הילד היה ילד הוא שאל : מתי מתחיל הזמן והיכן מסתיים החלל ? " . תהיות פילוסופיות- מטאפיזיות אלה, שמלוות את ילדות המחשבה, את ראשיתה, הן
|
|