|
|
עמוד:12
12 יונה מ' רוזנפלד לפעול באופן נועז בדרכים שסברו שהיו הנכונות . כציונים, היה להוריו ולאחיו האומץ הנחוץ כדי לסלול לעצמם את דרכם בחברתם המתהווה, שהפכה לאחר מכן למדינת ישראל . במידה רבה היה זה מה שנתן לו את האומץ ואת המחויבות הנדרשת כדי לעצב את חייו ולסלול את דרכו . רוזנפלד הפך להיות עובד סוציאלי לא ממש מבחירה, אלא בשל הזדמנות שנקרתה בדרכו לאחר מלחמת העולם השנייה . הוא הצליח להטביע את חותמו על תחום זה, שעדיין היה בחיתוליו בחברה הישראלית . בזכות הדחף, הנחישות והיצירתיות שלו, הוא הצליח לקחת חלק פעיל בפיתוח תחום העבודה סוציאלית ולעצבו על פי צורכי הזמן והמקום, ולא על פי מוסכמות המקצוע . כושרו לעשות כן נבע מהיותו לומד, הוגה וממציא, ואלה אפשרו לו גם לא לנהור אחרי המוסכמות שהעבודה הסוציאלית דבקה בהן וגם, במקום להיות מופתע, להתייחס למצבים המתפתחים מנקודת הראות שלו ושל החברה שפעל בה . הוא היה מוכן שלא להסתמך על הדרכים והתיאוריות של המקצוע והעדיף לבחור בדרכי פעולה שנראו לו מתאימות בלי להסביר את הבחירה, ולעשות כן מתוך מחויבות אישית ומקצועית לחזון החברתי . מה שראוי לציון במיוחד בהקשר זה הוא צמיחתם המקבילה של העבודה הסוציאלית בישראל ויונה רוזנפלד האדם . תרומתו לעבודה הסוציאלית, מעבר למצוקות ההווה ומתוך ראיית העתיד, הייתה רלוונטית לזמנים המשתנים, וככזאת אף הביאה להכרה הבין – לאומית שזכה לה כחלוץ בתחומים שונים . בשל כל אלה זכה גם להיות הראשון שקיבל את פרס ישראל בעבודה סוציאלית בשנת 1998 . בעקבות קרל מרקס, תבע הסוציולוג כריס ארגיריס את הרעיון : "יש אנשים שרוצים להסביר את העולם ואחרים שרוצים לשנותו, אני רוצה לשנותו" . כמו שארגיריס ביקש לשנות את העולם לטובת החברה והאנשים בה, רוזנפלד התמקד בעשייה לטובתם של ה"מודרים ביותר בקרבנו" . הוא בחר בדרכים ששירתו את הנזקקים
|
|