|
|
עמוד:12
12 ישי מבורך בגרמניה במשפחה יהודית מתבוללת בתקופת שיא פריחתה של התרבות וההגות הגרמנית, כאשר הוא עצמו רחוק מיהדות ויהודים וקרוב מאוד לנצרות דרך חבריו הנוצרים . כך, באופן לא צפוי, במהלך חייו רוזנצווייג מתמסר לתנועה של חזרה אל היהדות . אולם מה שמעניין בחזרה זאת הוא שהיא לא מוחקת את נקודת המוצא של רוזנצווייג כמתבולל . כלומר זאת חזרה אל יהדות שהתנדפה ובכל זאת נשארה . רוזנצווייג לא חי כחוזר בתשובה פונדמנטליסט שמוותר על חוויות היסוד של החיים שלו בלי היהדות . במילים אחרות, הוא לא מוותר על "מות היהדות" עם החזרה שלו אליה והדבקות שלו בה ; כמו ש"מאמין השארית" שנידון בהרחבה בספר הקודם, לא מוותר על "מות האל" עם זה שאל זה חוזר אל תוך חייו והוא אל תוך חיי האל . הממד הזה בהגותו של רוזנצווייג, שבא לידי ביטוי מרבי באיגרות שלו, יש בו הרבה מה לתרום לקיום דתי פוסט – חילוני, כפי שמתברר בפרקים שמוקדשים לו כאן . זאת ועוד, האמור הוא שמעניק, בין השאר, פתח לקרוא את דברי רוזנצווייג יחד עם התיאוריה הפסיכואנליטית . כי המאמין הרוזנצווייגי מקיים סוג של זהות עם האנליזנט ( המטופל ) הפסיכואנליטי כפי שהוא מוצג בספר זה . שהרי כפי שלאקאן לימד האנליזה מגיע אל קיצה עם הכרתו של האנליזנט כי "אין אחר גדול" . רגע זה הוא שמאפשר לו לחזור אל החיים . זאת משום שהאנליזה הביאה את האנליזנט לידי כך שההכרה שאין אחר גדול אינה מביאה להתפרקות הסדר הסמלי ( השפה ) שאותו אחר היה ערב לו ; או בניסוח מדויק יותר : האנליזה הביאה אותו להכיר שגם "מותו של האחר", מות האב, לא מביא להתנדפותו של הסדר הסמלי — שם האב — שמייצג את אותו אחר – אב ולשקיעת האוריינטציה שהוא מעניק לסובייקט תוך קריסה אל תוהו וניהיליזם אישיותיים . כלומר, הסובייקט התנקה במהלך האנליזה מהצורך בעירבון לשפה, לסדר הסמלי שאותו הוא נושא, וכעת מכיר הוא שסדר זה פרוס ככזה, ללא כל נקודה ארכימדית מחוצה לו . על כן, יש לראות את המאמין
|
|