|
|
עמוד:10
10 ישי מבורך החטא מחייב את האשמה ואת הניקיון מן הלכלוך שהוטל על החיים שלא זכו לצמיחת קרן ישועה ; אשמה ולכלוך שאינם בני עבודת תיקון, אלא הם אך ורק ממצבים את האדם נושא החטא כמייחל לרגע של לידה מחדש, המרה, אל תוך נשמת המשיח . החורבן - כישלון לעומת זאת אינו ממצב את הסובייקט כנשא של אשמה ולכלוך אלא כמצוי במצב פגום / תקוע / מסוכסך / מדורדר שמטיל עליו אחריות לתיקונו או לכל הפחות לייחל לבניינו החוזר . קרי, המצב הכושל מקיים סביבו דרישה לחזרה — חזרה בתשובה — ולא להמרה או לידה מחדש למציאות שונה בתכלית ; חזרה מתוך אחריות המוכנה לחיות מציאות נכשלת . הפרק הראשון מציב את ההנחות האמורות באמצעות חטאו / כישלונו של דוד כלפי בת שבע, תוך שראשיתו ניצב ופועל בשדה של החטא ואט אט מבנה את האפשרות להתייחס לחטא כאל חורבן ומכשלה — "וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ" ( ישעיהו ג', ו ) . זאת תוך קריאה מתמודדת עם איגרותיו של פאולוס ודברי בשורתו של ישו הנוצרי ב"דרשה על ההר" . הסיבה לנעיצת ראשית הדרך בחטא היא משום שחלק מהותי מתהליך התשובה, כפי שהוא מובנה ומובן על ידי הצדיקים וההוגים שעומדים במוקדו של החיבור, הוא המעבר מחטא למכשלה ; מעבר שבמונחים לאקאניאניים, כפי שמתבאר בהרחבה, הוא המעבר מהדמיוני לסמלי . הפרק השני מטפל במושגי הצדקה ושביתת השבת ומתוך כך מציב את הנחות היסוד 2 ( שניתן לראותה כנַעֲנֵית לאתיקה הלוינסית ) אשר של האתיקה גבולותיה ודרישותיה מנחות ומעצבות את מעשה התיקון – תשובה . גבולות ודרישות אלו מכוננים את המתקן – החוזר בתשובה ככזה שמוכן לשאת תקיעות ואי – הלימה שאינם בני פתרון ; ככזה שמוכן 2 . אתיקה בניגוד לאתי . האתי עוסק בהגדרת "הטוב" ו"הרע", ואילו האתיקה אינה עוסקת בהגדרות אלו אלא בגבולות הגזרה של המעשה והכורח או אי – הכורח לעשותו .
|
|