|
|
עמוד:14
14 דוד שליט של המאה ה – ,20 ביקשו נחמה ומסתור בבית הקולנוע . אף שהיה מדיום פופולרי גם בישראל וסוקר בהרחבה בעיתונות, בית הקולנוע המקומי מעולם לא קודש בעוצמות כאלה של חיים ומוות . נהפוך הוא, בשנותיה הראשונות של המדינה, ולמעשה עד שהטלוויזיה החלה לשדר בשלהי שנות ה – ,60 זוהה הקולנוע כמקור הרוע, כחלל אפל מלא במזימות סיפורי הסרטים ובצלולואיד דליק, שכמו היה חומר הגלם של אש הגיהינום . אני יודע זאת כי הייתי שם . בבית שבו גדלתי היה ארון ספרים גדול שאליו הפנה אותי אבי כאשר ביקשתי שוב ושוב להשביע את תשוקתי לקולנוע . כשחדל לתת לי דמי כיס, גנבתי מכיסיו פרוטה ועוד פרוטה, עד שהספיק לי הכסף לרוץ לראות עוד סרט . אבי היה שיקוף של רוח התקופה וקולות מנהיגיה, מי שחשכת האולם התחרזה להם עם שכחת העולם . בעת חיפוש בעיזבונה של אשת הקולנוע מרגוט קלאוזנר, כעבור שנים ולכאורה בעניין אחר, היה נדמה לי שהנה פגשתי בסיפור בית הקולנוע הישראלי שביקשתי לי . בתוך אוסף מסמכים גיליתי פיסת נייר קטנה ועליה רשום בכתב יד : " 14 בפברואר ,1953 מותה של הילדה רחל לוין בדרך לקולנוע" . מחוברים אליה במהדק היו שני גזרי עיתון ישנים . אחד סיפר על שאגותיו של השחקן לקס ברקר שגילם בעבר את טרזן וחזר כעת להטריד את שנתה של אלמנתו, ושני סיפר על התגלות היבשת האבודה אטלנטיס . לצד ענייני הקולנוע עסקה קלאוזנר גם באסטרולוגיה ובתורת הנסתר, ולרגע חשבתי שאולי רשמה מה שרשמה בעקבות תשדורת ששלחה לה רחל לוין מעולם המתים . הכותרת הכמו – עיתונאית הזאת — "מותה של הילדה רחל לוין בדרך לקולנוע" — נראתה כתחילתה של פרשה מסתורית או לחלופין כסיכומה — גזר דין של החברה הישראלית על חטא ההליכה לקולנוע . ואפשר שאת קלאוזנר הטריד משהו אחר . היא הייתה בעלת אולפנים ויצרנית סרטים, והאינטרס שלה היה לפתות ילדים קטנים להגיע לבתי הקולנוע . האם הייתה זו תחושת האשמה שמשכה אותה לסיפור ? ואולי, שנים ארוכות אחרי הכניסה לאולם הקולנוע, ניצבתי אני מול תחושות האשמה שלי .
|
|