|
|
עמוד:14
14 נטע שטהל צורה בהקשרים שונים לאורך היצירות, אולם הוא בולט במיוחד במסגרת המהלך שמוביל המחבר בספרו האחרון והמסכם . מהותו החמקמקה של האדם באשר הוא אדם ( והטקסט אף מטיל ספק בעצם קיומה של מהות כזו ) , נבחנת תחת זכוכית מגדלת ובדרכים שונות ומשונות . הרומן האחרון של הופמן, מצבי רוח , עומד כך כמעין סיכום של הניסיון לחשוף ולעצב באופן ספרותי את סוד המהות האנושית . הופמן רומז הן במחקריו והן ביצירותיו הבדיוניות לכך שהוא מסתייג ממשקל היתר שעשוי להינתן לניתוח שכלתני של יצירותיו . עניין זה עמד לנגד עיני לאורך כתיבת הספר והיווה כעין כתובת אזהרה שיש בה כדי לסייג, אולי אף לרפות את ידיי, כחוקרת ספרות המבקשת "לתת סימנים" במה שנדמה שמבקש להתחמק מכל סימון וקיטלוג . אכן, הופמן נוטה לעיתים להיות ביקורתי למדי, אפילו ללגלג על אותם "מבקרים" כפי שהוא מכנה אותם ( אותנו ) המבקשים אחר פרשנות מלומדת למה שהוא לעיתים מציג כגחמה ותו לא . כך הוא יכול להצהיר למשל בביטול בספרו מצבי רוח ( 2010 ) : "שמענו על חוקרי הספרות אבל לא שמענו שמישהו חקר את החיים" ( מצבי רוח , 106 ) . אלא שמצד שני, דומה שקריאות התיגר החוזרות ונישנות שלו כלפי הממסד הספרותי והאקדמי אומרות דרשני . הופמן, בעצמו חוקר ומתרגם שבית גידולו הוא בין השאר האקדמיה, כמו קורא לנו "הפרשנים" להתפלמס איתו, לבחון את רצינות אמירותיו ולשאול בעצמנו מה הוא שואל ועל מה הוא מבקש להשיב ( או שלא להשיב ) . הספר הנוכחי מבקש להיעתר לאתגר ולנסות להציב בכל זאת מספר עקרונות מנחים לפרשנותה של יצירה שעניינה הוא הפרשנות והיעדרה, או אם להסתמך על דבריו של הופמן : יצירה שעניינה החיים שבתוכם "מתהלכים" חוקרי 4 הופמן עצמו משמש לעיתים קרובות כ"חוקר", כפי שהוא הספרות . 4 . בחרתי להרבות בציטוטים מהיצירות על מנת לאפשר לקורא מגע ישיר
|
|