|
|
עמוד:13
13 הפואטיקה של יואל הופמן אולם הופמן לא רק מייצג את האחרות של דמויותיו, אלא הוא גם מבקש לאפשר לקורא לחוות אותה באמצעות תהליך הקריאה עצמו . אין זה רק התוכן של סיפוריו על ה"אחרים" הללו שגורם לנו לזהות את אחרותם, אלא היבטיו הצורניים של הטקסט שמייצרים הזרה וזרות והופכים את הטקסט עצמו ל"אחר" . דרך ייחודית זו לייצג אחרות מהווה ניסיון להבין את הווייתו של האחר ובאותה שעה גם לעמת את הקורא עם גבולות האפשרות של הבנת החוויה הזו במלואה . מרכיב תמטי מרכזי נוסף ביצירותיו של הופמן הוא הזיכרון . רבות מן היצירות בנויות לכאורה על שברי זיכרונות אישיים, ושאלת ייצוג הזיכרון שזורה כמעט בכל אחת ואחת מהן . עניין זה חוזר כחוט השני לאורך פרקי הספר, אולם בפרק החמישי והאחרון אבקש לטעון שמעבר לעיצוב הזיכרון והייצוג הספרותי של העיצוב הזה בהקשר של דמות כזו או אחרת, או אירוע כזה או אחר, הפרויקט ההופמני מבקש להגיע לכלל ניסוח פואטי – ספרותי של הישות האנושית . הפרק הסוגר את הספר יהווה גם כעין סיכום ויציג את הטענה שהופמן בונה ביצירותיו את מה שאכנה כאן בהשאלה "אנתרופולוגיה ספרותית" . אשתמש במושג "אנתרופולוגיה" לא במובן השגור של חקר חברות קדומות, אלא דווקא במובן המילולי שלו ואדגים כיצד הפרויקט ההופמני מעמיד במרכזו את חקירת טבע האדם . מבחינה זו, זהו פרויקט בעל אופי מטאפיזי, שבו הדמויות הספציפיות ( ולפרקים האוטוביוגרפיות ) משמשות בעצם כחומרים המעצבים את דמות האדם הכללית שהופמן שואף לרדת לפישרה . יש כמובן מקום לתהות כיצד יצירות בעלות אופי דו – משמעי, טנטטיבי וחמקמק מונעות מתוך מה שנדמה כשאלת מחקר מדעית ומתוך מוטיבציה להגיע לתשובה שיטתית וחד – משמעית . אכן, כאן לדעתי טמון אחד הפרדוקסים המרכזיים שמציב הטקסט ההופמני, שהמוטיבציה שלו היא בעלת אופי הכללתי ופרטיקולרי בעת ובעונה אחת . המתח בין ההכללתי לפרטיקולרי לובש ופושט
|
|