|
|
עמוד:12
12 שלי פריד ההמונית של יהודים ממדינות ערב . העולם הערבי השתמש במצוקת הפליטים על מנת לגייס ביקורת נגד ישראל, אבל בירושלים עודדה הממשלה מדיניות של "benign neglect" - הזנחה בלתי מזיקה - בתקווה שהבעיה תיעלם, שכן בממשלה האמינו שכל התייחסות לבעיה רק תעצים את נוכחותה . הוגי דעות בעולם האקדמי ובעיתונות בארץ הפנימו גישה זו, ונושא הפליטים על כל היבטיו - מצב הפליטים, מדיניות ישראל כלפיהם ומקום בעיית הפליטים בפתרונות אפשריים לסכסוך הערבי – ישראלי - לא זכה להתייחסות . כיום אנו מתקשים להבין את החלל שנפער במחקר בשל העדר ההתייחסות לנושא חשוב זה . ייתכן שהנושא היה כאוב מדי עבור הישראלים, מה גם שבאופן לא רשמי בעיית הפליטים הפלסטינים הייתה בגדר טאבו . לתחום בעייתי זה כיוונתי את שלי, והוא הרים את הכפפה בהתלהבות . הנושא סיקרן אותו וגם התאים לדעותיו הפוליטיות . בעיית הפליטים לא הייתה רק בעיה הומניטרית מדרגה הראשונה, היא הייתה גם מכשול לשלום, וייתכן שהבהרת המדיניות של ישראל הייתה מניבה תרומה כלשהי למציאת פתרון . השיחה הזאת עם שלי התקיימה שנים מועטות לאחר הסכמי אוסלו מ – 1993 . לפי הסכמים אלו, ישראל והפלסטינים היו אמורים למצוא פתרונות לבעיות העיקריות בסכסוך בתוך חמש שנים . למרות התקפות הטרור והאכזבות של אותן שנים, היה עדיין אפשר להאמין שהדיונים בכל אחד מהנושאים שבמחלוקת יהיו מעמיקים ומסקנותיהם תהיינה ניתנות לביצוע . המחקר של שלי היה בעל פוטנציאל להיות רלוונטי - לא מחקר אקדמי עקר . ב – 1998 סיים שלי את העבודה לתואר מוסמך, שכותרתה "אדמה יקרה" . עבודתו הייתה מקורית מאוד והתבססה על מחקר מעמיק, ולפיכך הוא הוזמן להרחיבה לעבודת מחקר לתואר דוקטור . ב – 2003 הוא השלים את המשימה הזאת . כעת, בתור "דוקטור פריד", שלי עמד לתרום תרומה של ממש להיסטוריוגרפיה של מדיניות החוץ הישראלית וגם לקבוצה של חוקרים שדנו בבעיית
|
|