פתח דבר

עמוד:11

ר ת ד דת ר 11 בין ׳הקולטים׳ ובין עצמם, ולעניינו כאן – בין המדינה וההסתדרות למעמד הבינוני האקדמי ובין ׳הקולטים׳ ל׳נקלטים׳ . זו הייתה התמודדות חדשה בעיקרה, אולם עימותים אפיינו את התרבות הפוליטית הציונית גם בעשורים הקודמים . חשוב לעמוד על קווי המתאר הכלליים של תרבות פוליטית עימותית ( קונפליקטואלית ) זו בפתח דיוננו על שעת המבחן שלה בעשור הראשון למדינה . אפשר לראות בתהליך ההיסטורי שהנהיגה התנועה הציונית למן שלהי המאה התשע-עשרה תהליך של בינוי אומה שתכליתו מודרניזציה פוליטית, הלאמת הרעיון המסורתי והערטילאי במידה לא מעטה של ׳כלל ישראל׳, והגשמתו בחברת רוב יהודית המסדירה את מכלול החיים החברתיים של אזרחיה . הציונים למפלגותיהם השונות הנהיגו את התהליך לא רק באמצעות תיעול ההגירה היהודית אל ארץ-ישראל, לרבות הגירה מן הקהילות בארצות האסלאם ; הם עשו זאת גם באמצעות טיפוח תרבות פוליטית מודרנית עימותית ובה בעת מכילה, שהייתה מסוגלת לשקף את המגוון העצום שאפיין את היהודים המתגבשים לחברה פוליטית בארץ-ישראל . כבר בראשית המאה העשרים החלה התנועה הציונית של תיאודור הרצל להתפתח לזירה של מפלגות ציוניות ( למגינת לבו של מנהיגהּ ) . התהוותה בה מערכת מפלגתית של ימין, שמאל ושמרנות דתית עוד לפני התבססותן של החברה, הכלכלה והפוליטיקה שמערכת מפלגתית זו הייתה אמורה לפעול בתוכן . המפלגות הציוניות יצרו תרבות פוליטית עימותית ורפלקטיבית . הן ניהלו מאבקי זהות סוערים מתוך מודעות עצמית חריפה לכך שהן מעצבות חברה פוליטית חדשה . המאבק על תִּפקוּדי החינוך של התנועה הציונית בין אנשי אחד העם לציונים הדתיים, עוד לפני שהתבסס יישוב יהודי בעל משקל בארץ- ישראל, היה המפורסם שבמאבקים מאותן השנים . אופי עימותי ורפלקטיבי זה של המערכת הרב-מפלגתית בהסתדרות הציונית הוטבע גם במערכת הפוליטית הטריטוריאלית שהקימו הציונים בארץ-ישראל המנדטורית מראשית שנות העשרים . מאבקים בין- מפלגתיים חריפים ולעיתים אף אלימים אפיינו הן את הזירות של הקונגרס הציוני והסוכנות היהודית הן את אספת הנבחרים והוועד הלאומי

יד יצחק בן-צבי


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר