|
|
עמוד:11
11 הקדמה בפרק החותם את הספר מיכל ברנע - אסטרוג ואסתר פלד מציעות התבוננות מחודשת במושגי המפתח של התיאוריה הקלייניאנית, "השלכה" ו"הזדהות השלכתית", לאורן של הבנות מתוך החשיבה הבודהיסטית הנוגעות לטבעה של התופעה הגופנית - נפשית אותה אנו מכנים "אני" וליחסיה עם העולם . באחרית הדבר מאירה דנה אמיר מתחים שונים בתוך היחסים המשולשים שבין הפסיכואנליזה, המדע והאמנות, בניסיון לכוון זרקור על המהות האידיוסינקרטית והבלתי ניתנת לרדוקציה של השפה הפסיכואנליטית . אחרית הדבר מדגישה את העובדה שעל מנת לשזור את הפסיכואנליזה באמנות, עלינו לשים לב למתח שביניהן, שכן בכל מה שנשזר יש גם פוטנציאל לפרימה . בין פרקיו השונים של הספר ישנו מתח אינהרנטי, מתח אשר כעורכת חשוב היה לי לאפשר את קיומו . כפי שכל אדם נושא את המתח בין גופו לנפשו, בין המודע ללא-מודע, או כפי שעמיחי תיאר זאת : "הנפש בתוכי היא השפה הזרה האחרונה שאני לומד" . ההחלטה למקם כל אחד מהפרקים בסדר זה היא במידת-מה שרירותית, אך במובן אחר היא סגורה ואינה ניתנת לשינוי . אני מותירה לקורא את החופש ואת המלאכה הכרוכה בו לשאת את הפערים שבין הפרקים, על הסגנונות, התמות והשפות המגוונות שיש בהם . בדומה לסבדיני, המתאר הן את הקולנוען והן את האנליטיקאי כיושבים מאחורי ספה ומול סרט, מביטים בסיפור מבחוץ ומבפנים בו-זמנית, משתתפים בסיפור וגם צופים בו דרך תהליכים של העברה והעברה נגדית, יוצרים את הסרט מבפנים ומתקפים אותו במבטיהם ( שם, עמ' 387 ) , כך גם אני מציעה לקורא להיות החולם, המפרש, המחבר בין הפרקים בשפתו שלו תוך אפשרות לשאת את המתח הקיים ביניהם . אדם מתייעץ עם פסיכואנליטיקאי כשהוא שרוי בכאב רגשי שאין הוא מסוגל לחלום אותו, כלומר הוא אינו מסוגל לעכל ולעבד אותו, או לחלופין, הדבר שנחלם מערער אותו עד שחלימתו
|
|