|
|
עמוד:12
12 אבשלום ארבל פעילה ונושמת בזכות עצמה בארצות אחרות ובאזורים אחרים במזרח התיכון, כגון סוריה ולבנון, אך בארץ ישראל עד אותו זמן לא יכלה לבוא לידי ביטוי וטרם בשלו התנאים לבנייתה, ולו רק מכיוון שהשלטון העות'מאני לא אפשר לה להיווצר בארץ ולא נתן דרור לכל פעולה קבוצתית שעלולה לסכן את שלטונו ברחבי האימפריה . בשלהי שלטון זה החלו לבצבץ ניצני הלאומיות הערבית, שמגמתה ארץ ישראל . חוגים וקבוצות אוכלוסין רחבות בקרב ערביי ארץ ישראל מצאו בהתארגנות לאומית זו כר זמין ונוח למימוש התנגדותם ולמתן תוקף אידאולוגי לרצונם המשותף, למנוע ככל שרק ניתן את זרימת היהודים לארץ ישראל . התנועה הלאומית הערבית אימצה לחיקה גם מאפיינים אנטי-יהודיים ואנטישמיים, ואלה הגיעו לנוף המזרח-תיכוני על ידי כותבים ומשכילים ערבים נוצרים כגון נג'יב אזורי, שלא בחלו בדיווחים שקריים על אודות מנהגי היהודים ועל דרכי השתלטות היהודים באמצעים כוחניים, תוך רמיסת כל צלם אנוש . דיווחים שפורסמו בעיתונים מקומיים, למרות תפוצתם הדלה ולנוכח העובדה שרוב תושביה הערבים של ארץ ישראל לא ידעו קרוא וכתוב, השיגו את מטרתם, וערביי הארץ החלו לראות את היהודי כפי שהוא נראה בעיני האנטישמים בני דורם . הפעילויות השונות של מעצבי הלאומיות הערבית שמגמתה ארץ ישראל הוסיפה נופך אחר לדמותם ולאפיונם של תושביה הערבים הוותיקים של ארץ ישראל זה מאות בשנים . מעתה ואילך הם אינם רק פלחים עובדי אדמה שדואגים לפרנסתם ולחיי היום- יום, אלא כעת הם ניצבים כשווים בין שווים ביחס להתיישבות היהודית ולמאפייני הלאומיות היהודית . לאומיות ערבית מקומית טוענת עתה לבעלות על הארץ, ממש כמו הלאומיות היהודית, ואולי אף בצדק רב יותר לשיטתה, שכן היא נמצאת על אדמה זו מאות בשנים, ואין זה משנה כלל ועיקר אם היא יושבת בה
|
|