|
|
עמוד:8
פ ג י ש ו ת 8 בבית מגוּרי הורי הזקנים היתה חצר פנימית גדולה ומרובעת, מוקפת יציע-עץ שהגיע עד הגג ושאפשר היה להקיף בו בכל דיוטה את כל הבניין כולו . כאן עמדתי פעם אחת, בשנה הרביעית לחיי, יחד עם ילדה גדולה ממני בשנים, בתו של שכן, שסבתי הפקידה בידה את ההשגחה עלי . שנינו נשענו על המעקה . אינני יכול לזכור, ששוחחתי עם בת-לווייתי הגדולה ממני על אמי . אבל עודני שומע את הילדה הגדולה אומרת אלי : ׳לא, לעולם היא לא תחזור׳ . אני יודע שנאלמתי דומיה, וכן יודע אני שלא הגיתי ספק באמיתו של הדיבור אשר נאמר . הוא דבק בי, הוא נכבש משנה לשנה יותר בתוך לבי, אבל כעבור עשר שנים בקירוב כבר התחלתי לחוש בו שאין הוא מענייני בלבד, אלא שהוא מעניינם של בני-אדם בכלל . לאחר זמן התקנתי לי פעם את המלה ׳שגישה׳, שבה ביקשתי לציין את החטאתה ושיבושה של פגישה ממשית בין בני-אדם . כעבור עוד עשרים שנה, כשראיתי שוב את אמי, אשר באה ממרחקים לבקר אותי ואת אשתי ואת ילדי, לא יכולתי להביט בעיניה היפות עדיין להפליא בלא שאשמע אי-מזה את המלה ׳שגישה׳ כדיבור הנאמר אלי . כל מה שנודע לי במרוצת-חיי על הפגישה האמיתית מקור- ראשיתו אותה שעה על היציע .
|
|