|
|
עמוד:14
14 עמנואל מרקס "גלילה" הן פועל יוצא של נסיבות הקיום של בניה, המבקשים באמצעותה להיטיב את מצבם הכלכלי והחברתי ולשפר את תנאי חייהם . למעשה, השימוש באלימות אינו יותר מאמצעי ידוע ואף מקובל לניהול משא ומתן עם סביבה שאמצעים אחרים אינם יעילים נגדה . כך למשל, במאזן הכוח שבין הפרט חסר הישע ובין הפקידות המתנכרת והמתנערת, הפועלת בשם השלטונות וברשותם, האזרח – תושב לומד חוקי משחק חדשים שיאפשרו לו לשטוח את טענותיו במעשים שיותירו רושם - במקום במילים שתש כוחן . כך נטול הכוח כופה על שותפיו למשא ומתן כללי התמקחות שונים מאלה הדוחקים אותו לפינה . התושבים מפְנים אלימות מתריעה ומפצירה גם לנוכח אין אונים ביחסים עם קרובים ושארים . אלימות זו מבקשת להוציאם ממבוי סתום של דחייה ותסכול, תוך כדי חשיפת מצוקתם וקריאה לעזרה בהקלתה . לכאורה, לפנינו מחקר של זירת יחסים מקומית ובין – אישית, סוג של מיקרו – אנתרופולוגיה ; אך מקרי האלימות שהספר מתאר אינם אלא מעגל ראשון של התנהגות שאליו מתכנסים מעגלים הולכים ומתרחבים של העיירה כקהילת מהגרים, של התנהלות המדינה כלפיהם, של שוק התעסוקה המקומי והלאומי, של זמינותם של מסלולי ניעות חברתית לאנשי הפריפריה ושל תהליכים של שיתוף פעולה ויריבות בין קבוצות . מבחינה זו, ספרו של מרקס אינו הדהוד ישראלי של הסוציולוגיה של היומיום נוסח ארווינג גופמן ( Goffman ) . נהפוך הוא, גישתו של מרקס רואה באירוע המקומי פועל יוצא של יחסי גומלין בין מבנים ותהליכים המשפיעים עליו, אף שאינם מושפעים ממנו, לבין תנאי ההתקשרות והחיכוך - בירוקרטיה, משפחה, עבודה - שהזירה המקומית מזמנת לשחקניה . זהו מעשה אנתרופולוגי שאחד מהישגיו החשובים הוא ללכוד במונוגרפיה אחת את המַקרו ואת המיקרו . הוא מציע לקורא נקודת מבט כפולה - מיקרוסקופית, המתבוננת בדקדקנות במרקמו הסבוך של המקרה, ומקרוסקופית, הצופה אלי אופקים מתרחקים - בעת
|
|