|
|
עמוד:12
משה שוקד 12 שלא נשב במהלך הטיסה במושבים עוקבים כדי למנוע לחץ מיותר בצפיפות המוכרת של מושבי "אל על", התפתחה בינינו אווירה ידידותית שהחזירה אותי לימים שבהם חקרתי את "היורדים" בניו – יורק . באותה תקופה של ראשית שנות ה – 80 הישראלים שכינינו "יורדים" שמרו על פרופיל נמוך, אך בינתיים הכינוי המעליב עבר מן העולם ומיטב בנינו ובנותינו הפזורים בארה"ב ובמקומות אחרים ביבשות העולם אינם נושאים יותר משא של אשמה והתנצלויות על הוויתור על החיים במולדת . מכרי החדש, שהפגין מצב רוח מעולה, גילה פתיחות מהולה בגאווה ביחס לחייו ומעשיו . התברר שהוא יליד אשדוד, בן למשפחה שמוצאה מגאורגיה . מיד עם תום שירות החובה בצה"ל, והוא כבר נשוי ואב לילד, הציע לרעייתו "לבדוק" את העולם וכך הגיעו לניו – יורק, שם המתין להם קרוב משפחה . הוא לא בחל בכל עבודה, החל כנהג מונית וכיום הוא בעל מספר לימוזינות ומושקע בעסקים אחרים . על פיקחותו היתרה למדתי כשסיפר לי ללא עכבות שאין הוא יודע קרוא וכתוב, דבר שלא פגע בכישוריו העסקיים . את ימי בית הספר בילה לדבריו על שפת הים . הוא אף גילה לי שהוא מצליח להיחלץ ממצבים מביכים בהודעה למשל ששכח את המשקפיים . . . בגיל 45 הוא כבר סבא לחמישה נכדים ומסביר לי בהומור "אצלנו חיתנו אותנו ילדים . . . " . כששאלתי אותו מדוע אינו נוסע במחלקת עסקים כראוי למצבו הכלכלי המשופר ולסגנון החיים של רווחה שתיאר בפניי, השיב לי בפשטות : למה להוציא מחיר כפול על כרטיס כשאפשר במקום זאת לתרום לבני משפחה נזקקים, שאף עשויים לחוש נעלבים מסגנון הבזבוז שלו ? ואמנם, יכולתי לעמוד על נדיבותו כשסיפר לי על התמיכה שהוא מעניק לבני משפחה בארץ וכאשר שלף חבילה עבה של שטרות שמהם הפריש לתרומה במעטפות מטעם בנק לאומי ) אם אינני טועה ( המיועדות לנוסעים המתבקשים להשאיר בהן את יתרת המטבעות שנותרו בכיסם טרם יציאתם מהמטוס .
|
|