|
|
עמוד:14
14 אביבה קפלן בחברה זו הזקנים נוכחים נפקדים, אינם שותפים למערכת יצרנית מוערכת, ועם זאת, הם אוכלוסייה צרכנית, לעתים בעלת אמצעים ( חזן, 2002 ) . הזיקנה כתופעה נתפסת כחוויה של דחייה חברתית, אף על פי שהזקנים נתפסים בה לעתים כבעלי שררה . בחברה זו כמעט לא קיימים סמלי מפתח כמו מקום עבודה, מקצוע או ארגון מקצועי, שבאמצעותם אפשר להסדיר ולארגן את זהותו של האדם הזקן . במקרה הטוב, הוא "יוצא" לגמלאות בן ,67 לא תמיד מתוך בחירה . במקרה הרע, הוא נתפס כזקן כבר בהגיעו לגיל 50 או קודם לכן, ומוצא את עצמו מחוץ למעגל העבודה . איזה תיוג חברתי יש לו במשך כל השנים שבהן הוא נמצא ב"גמלאות" ? כיצד הוא חי עם ההרגשה שהוא מיותר ? כיצד הוא נתפס בעיני "החברה הצעירה" ? במה הוא יכול למלא את החלל שנותר בחייו עם פרישתו ממעגל העבודה ? כיצד הוא רואה את עצמו ואת מקומו בחברה, בעיקר עתה, כשתוחלת החיים עולה בהתמדה הודות להתקדמות הטכנולוגית והרפואית המרשימה ? לטענתי, הארגונים המיועדים למגורי זקנים הם מרחבים הטרוטופיים, כפי שתיאר אותם מישל פוקו ( 2003 ) , השוללים את זהותו של הפרט ומבנים אותה כישות חברתית מותאמת תרבות . הם גם "לא מקומות" - "non - places" כפי שתיאר הסוציולוג הצרפתי מארק אוז'ה ( 1995 Auge, ) , בהתייחסו לחברה בת זמננו, החברה ה"סופר – מודרנית", כדבריו . ה - non - places הם מקומות שונים ומגוונים, למשל, שדות תעופה, בנקים, סופרמרקטים, בתי – מלון - כולם מקומות שאינם מתייחסים למהות האדם, אלא למילוי צרכיו . כך, גם בבתי המגורים של הזקנים אפשר לראותם כמקומות המיועדים למציאת מענים לצרכיהם ההולכים ומתמעטים . על כן, המקומות האלה, המוגדרים "ארגונים כוללניים" ( ראו התייחסות למשמעותו הסוציולוגית של המושג בהמשך ) , מופעלים באמצעות "הוראות שימוש", וחיי
|
|