מבוא

עמוד:10

מ ב ו א 10 מסכת יבמות מודגש שהנחלה והאדם הם יחידה אחת זו תפישה תרבותית המוכרת לנו גם משבטים קדמונים אחרים שבהם אדם מתואר על פי אדמתו והאדמה על פי 1 די להתבונן במינוח טעון החשיבות הדתית בעליה, ושניהם יחידה דתית אחת . 'גאולת' קרקע . למען גאולת הקרקעות ושמירת כבוד המשפחה ראוי להקריב קורבנות כלכליים . קרקע איננה רק תשתית כלכלית אלא חלק מהמשפחה ( להלן ) , כך בכל החברות המסורתיות וניתן למצוא לכך ביטויים שונים במקרא, 2 ובספרות חז"ל . הייבום ומבנה המשפחה הייבום הוא פעולה מובהקת של המשפחה המורחבת . האח נפטר ועל המשפחה ליטול אחריות על רכושו, על אשתו ועל המשכיות שמו . תפישה כזאת לפיה אפשר להמשיך את שמו של אדם באמצעות משפחתו, קיימת אם מניחים שכל אדם הוא בראש ובראשונה חלק ממשפחה מורחבת, ונושא את שם אבותיו . באופן כזה, אם ימשיכו דורות של בנים לחיות באחוזת המשפחה ולשאת את שם המת – יישאר שמו ולא יימחה . אחרת אין תועלת בייבום . באופן טבעי יש להניח שערעור מוסד המשפחה המורחבת גרם גם לערעור חובת הייבום, כי כאשר המשפחה מפסיקה לפעול כגוף, הייבום מוטל על כתפי כל אח בנפרד, כמשימה אישית ולא כפרויקט משפחתי . גם מנוף הלחץ המשפחתי נעלם, ואת מקומו 3 תופס השיקול הפרטי . מבחינה חברתית, ליבם ולאלמנה שיקולים שונים . לעתים עשוי הייבום עשוי להיות הצלה של האישה מאלמנות ומשבר כלכלי . אך במקרים אחרים הוא עלול להוות עינוי קשה, נישואין לאח דחוי שהיא, ואולי גם הוא, סולדים מהם . ייתכן שבייבום יתגשם חלומו של אח צעיר שערג בסתר אל גיסתו ולא העז אף לחלום על חילול כבוד אחיו, ולעתים זו התגשמות של סיוט . גם מבחינת המשפחה התמונה מורכבת : יש בייבום גם נטילת אחריות אך גם הימנעות מתשלום כתובה, 1 ראו גורביץ, ימי הביניים, עמ' 35 ואילך . ראו גם קיפרוסר, טבע . קיפרוסר העתיק את יחסי אדם נחלה ליחסי אדם טבע, וזו העברה מודרנית . 2 מבין הסופרים הקדומים כדאי להזכיר את צוואת זבולון ( פ"ג ) שעבורו כל פרשת החליצה מתפרשת כסמל לאחי יוסף שפגעו באחיהם . צוואת זבולון היא חלק מ'צוואות השבטים' שהם חיבור השייך לספרים החיצוניים . החיבור נכתב בסוף ימי בית שני, היה בשולי עולם המקרא היהודי . אבל חז"ל לא ראו לנכון לכלול אתו בתנ"ך . העדה הנוצרית ראתה בחלקים מהספרות החיצונית חיבורים חשובים דיים לכללם בתנ"ך . טרם הוכרעה השאלה האם החיבור משקף את עולמם של הפרושים ( אבותיהם של חז"ל ) או את אחת הכתות האחרות . נדרש כנראה הפסוק "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" ( עמוס ב', ו ) . המחבר מסב את הפסוק על מעשה אחי יוסף שנענשו בכך שחלצו את נעליהם בכניסתם למצרים . הפירוש הסמלי איננו עוקר כמובן את הפירוש ההלכתי הפשוט, אבל מדגיש את מרכיב חליצת הנעל כעונש . 3 לתהליך ערעור המשפחה המורחבת בסוף ימי בית שני ובתקופת המשנה ראו רובין, אבל ; ספראי משפחה .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא