|
|
עמוד:12
12 אריה קיזל שגבר על המועמדים האחרים לייעוד האוניברסלי של ההיסטוריה האנושית [ ש ] הוא דרך נוספת להרוס את הפרויקט המודרני תחת מראית עין של מימושו" ( ליוטר 2006 : 35 ) . המאבק בין הנרטיבים בחברה ישראלית משסע את החברה, והוא גלגולו של הפרויקט הציוני או התפתחות של אחד משלביו . פרויקט זה היה בשיאו מופע של לאומיות אתנוצנטרית, שתבעה לעצב מחדש את התרבות הלאומית ולהשליטה בעוצמה מנרמלת על החברה היהודית ( רוזין 2002 ) . האידיאולוגיה הציונית ביקשה לאיין את ריבוי התרבויות הקודמות, לסלקן מהמציאות הלאומית החדשה וליצור נרטיב חדש, מכונן, מקובע בזיכרון קולקטיבי מרכזי, "מתוך מודעות להטרוגניזציה של המבנה החברתי של המדינה שכוננה, ומתוך אינטרס שלא לסכן את המבנה התרבותי, הריבודי והפוליטי של המדינה כפי שעוצבה בתקופה הקהילתית הטרום – ריבונית", כדברי קימרלינג 2 לצורך כך "נבנו מנגנוני הומוגניזציה וישראליזציה על פי המודל ( 2001 : 11 ) . האמריקני, אך משוכללים יותר ודורסניים יותר, מחמת העובדה שזכויות הפרט לא הועמדו במרכז ההוויה" ( שם ) . "בניית האומה" ( Nation Building ) היא התהליך שבו נוצקת התשתית המוסדית הרעיונית לקיומה של קהילה אשר רואה את עצמה או מדמיינת את עצמה, בלשונו של אנדרסון, כאומה ( 1991 Andreson ) . בתהליך "בניית האומה" הישראלית הצעירה נתפסה מערכת החינוך כמכשיר של המדינה, בדומה לצבא או למשטרה, בעל תפקיד מוגדר - להפיץ את התדמית והמורשת 3 תהליך זה התבצע, של "האומה", ובכך לחזק את זיקתו של האזרח למדינה . בין השאר, באמצעות החייאה, שכתוב והמצאה של "מיתולוגיה היסטורית" 4 האבות המייסדים של מדינת ( Historical Mythology ) ו"זיכרון קולקטיבי" . ישראל, ובראשם דוד בן גוריון, ראו בכינונה של המדינה חידוש של הריבונות העברית בארץ האבות ( דרור 2008 ) . ישראל לא נתפסה על ידם כיצירה חדשה, כי אם יצירה "מחודשת" . גם בימיה הראשונים של התנועה הציונית תפסו הזיכרון ודרכי עיצובו מקום מרכזי, והמודעות לניגוד שבין המחקר לזיכרון התבטאה כבר בניגוד שיצר אחד העם בין "האמת הארכיאולוגית" ( המחקר ) 2 . ראו גם : יאיר אורון ( 1993 ) ; אייל נווה ואסתי יוגב ( 2002 ) . 3 . להרחבה : מיכאל הנדל ( 1967 ) ; מיכאל זיו ( תשט"ז ) ; שבח אדן ( תשל"ו ) ; צבי לם ( תשל"ג ) . 4 . ראו : בן – ציון דינור ( תשי"ח ) ; עמוס הופמן ( 2002 ) .
|
|