|
|
עמוד:14
14 מקום לא מקום מעטים יחלקו, אם ייתנו על כך את הדעת, על הקביעה שמקום הוא מעשה יצירה, מפעל אנשים יוצרים, החל בבנאים, ובאדריכלים, וכלה במלכים, מדינאים, עמים או סתם במי שנקברו במקום כלשהו וכך העניקו לו מרוחם . בלעדי אלה, לא היה מקום בא לעולם . כלומר, לפנינו הבחנה אנושית, "קטגוריה" כמו חלל או זמן . מקום קיים רק בתודעת האדם . אף כי ניתן כמובן לחלוק על כך ולומר שהכלב המותיר את ריחו המיוחד סביב תחומו "שלו", או הנשר הזקוק ל"מרחב מחיה" של כעשרים קילומטרים רבועים, אף הם מגדירים לעצמם טריטוריה . אבל לא מקום בהוראה זו שאנחנו מתכוונים לדבר בה . ונניח לשאלה אם טריטוריה ומקום מושגים נרדפים הם . אין תחושה טבעית יותר לאדם בן בית, יליד או תושב מקום מסוים שהוא קשור אליו בזיכרונות ובתקוות, שעליו נאבק או אף נלחם, שבו רכש לעצמו חלקה או נחלה, אם דירה, משק או ארמון, מלחוש עצמו "במקומו", במקום האחד והיחיד שבעולם שהוא רואה בו את מקומו שלו, ביתו, מולדתו . זאת, גם וכאשר הוא נאלץ להיעדר ממנו שנים רבות, כאותו אודיסאוס האגדי, ולשוב או שלא לשוב אליו ביום מן הימים . יתרה מזו, דומה שלפסגת חידודו של מקום כמקום, בהוראת בית או מולדת, מגיע המקום, כל מקום, בעיקר לאחר שגלו ממנו . אז מתחזקת באדם ההרגשה כי אכן זה היה מקומו . על דרך הסמל ניתן לומר כי אדם וחוה, בהיותם בגן עדן, לא היו בהכרח מודעים לכך שהם נמצאים במקום כלשהו, שהוא גן עדן . רק לאחר שגורשו מאותו גן ונאסר עליהם לחזור אליו, מפחד החרב המתהפכת, הוברר לשניים שכבר אכלו אז מעץ הדעת, כי לעולם לא יוכלו עוד לשוב ל"מקומם" הראשון . מאז נותרה תודעת המקום, מקומו ה"טבעי" המובן מאליו של אדם, כרוכה בתודעת הגלות . ולכן אין כל פליאה בכך שאנשים גולים, עקורים או פליטים ייזכרו תמיד במקום שהיה מקומם, בין שהיה להם שם טוב בין שרע, בין שהם מבקשים לשוב אליו ובין שקיבלו על עצמם שלא לשוב אליו לעולם, כאותם גולי ספרד ופורטוגל בתום "תור הזהב" בתולדותינו . ומה בדבר אותן תחושות שייכות ? ובכן, נראה כי לאנשי המדבר הנוודים בזמנו לא הייתה תחושת בעלות על מקום מסוים, קל וחומר תחושת שייכות . שהרי הבדואי לא ראה עצמו שייך אלא למדבר כולו, כלומר, לכל מקום שהיה מסוגל להגיע אליו עם צאנו ומקנהו . ואילו לאותם אלמונים שהגיעו אל "מקום" קדוש, במועדים שהיו ידועים רק להם, בוודאי לא הייתה תחושת שייכות, אף לא תחושת חֶזקה עליו . הם רק נשמעו לצו מסורת עתיקה, שעל פי רוב אף את מקורותיה וצפונותיה לא ידעו .
|
|