|
|
עמוד:13
13 פרק 1 מבוא לניתוח המשמעויות של המניעים שגרמו להן . ההתייחסות ליכולות שקשורות באופן, שבו פעל וקבע את סגנון התנהלותו כשר, הייתה מועטה במיוחד . נקודת מבט אחרת, שלאורה אתייחס למשה דיין, אפשרית נוכח התפתחותה של גישה בספרות התיאורטית והמחקרית שהתמקדה בסגנון מנהיגותם של הנשיאים האמריקנים . בשנות השבעים טבע ריצ'רד נוישטדט ( Richard E . Neustadt ) את המונח ״הפוליטיקה של השכנוע״, והפנה את תשומת הלב לכוח המנבא של יכולות השכנוע של הנשיא להצלחת ביצועיו . כעשור מאוחר יותר הגדיר ג'יימס ברבר ( James D . Barber ) סגנון מנהיגות כדרך, שבה בוחר הנשיא במגוון אמצעים שהוא מעדיף לבחור כדי למלא את תפקידו . יש שהוא מעדיף לפעול בקבוצות קטנות, לנסח בעצמו את נאומיו ולהרבות לנאום לאומה ולהתראיין באמצעי התקשורת ההמוניים, ואילו נשיא אחר בוחר להתנהג באופן אחר : בקבוצות גדולות, באופן עקיף, והוא ממעיט בכתיבת נאומים בעצמו ואינו מרבה להופיע בתקשורת . לפני כשני עשורים נעשה צעד נוסף, כאשר פרד גרינשטיין ( . Fred I Greenstein ) פירט טיפולוגיה של תבחינים והשווה באמצעותם את סגנון המנהיגות של נשיאי ארצות הברית . כל תבחין השתייך לאחת מן הקטגוריות האלה : יכולות קוגניטיביות, ארגוניות, תקשורתיות, פוליטיות ורגשיות . מנהיגים שונים אלה מאלה בבהירות ובלכידות של חזונם ובאופן שבו הם רואים בעיות ומציעים דרכים לפתרונן . מקצתם נחשפים יותר למידע מגוון וראשוני, ואחרים ניזונים מפחות מידע והוא פחות מגוון ויותר משני . יש המודעים יותר לכוחה של התקשורת הציבורית ועושים בה שימוש רב ומתוחכם, ואחרים פחות . מנהיגים שונים זה מזה ביכולת שלהם להקים ארגונים, שנושאי התפקידים בהם נרתמים להביא לידי ביטוי את כישרונם ומרצם לטובת מטרות ציבוריות . נושאי תפקידים שונים ביכולתם הפוליטית לברור מסגרות יעילות לפעולה וליצור שלל טכניקות בעיתוי ובתמרון נכונים, להגדיר יעדים מותאמים לחזונם, לראות את 2 המציאות כהווייתה, נטולה עיוותים קוגניטיביים ועכבות רגשיות .
|
|