|
|
עמוד:11
11 פרק 1 מבוא המים בישראל . הפעם ניצבו מולו ראשי מפלגתו הוותיקים ורבי- ההשפעה, לוי אשכול ופנחס ספיר, שנאלצו ליישר קו עם סדר העדיפויות הלא שגרתי שהציב לפניהם . הוא דרש לזרז את פעולות הבנייה של המוביל הארצי ולהחיש מים לנגב . הממשלה התכנסה פעמים מספר והנושא נדון בוועדת החוץ והביטחון . על הפרק עמדה שאלה מרכזית : האם להיענות לתביעת שר החקלאות ולאשר סכומי כסף גדולים לזירוז עבודות המוביל הארצי ובכך לקפח צרכים ביטחוניים של רכש צבאי ? או להמשיך כמתוכנן בקידום הדרגתי של מפעל המים מבלי לפגוע בקידום תוכניות אחרות ? הממשלה נחלקה לשני מחנות : האחת בראשות לוי אשכול ופנחס ספיר, שרי האוצר והמסחר והתעשייה, שתמכו בגישה הדרגתית . מולם עמד בנחרצות משה דיין ותבע שנה אחר שנה סכומי כסף נוספים לזירוז המיזם . בתווך ניצב ראש הממשלה דוד בן-גוריון שהכרעתו במקרה זה הייתה מהוססת . משה דיין, שהיה בתחילת פעילותו המיניסטריאלית, לא ויתר, ובדיוני התקציב של שנת 1962 / 1961 אמר שלא יוכל להצביע בממשלה בעד תקציבה, אלא אם כן תתקבל החלטה שעבודת המוביל הארצי תיעשה בקצב מזורז, והממשלה תקציב לכך סכום כפול מזה שהתכוונה השנה וכך גם בשנים הבאות . לאחר ששר החקלאות הסכים לקצץ מתקציב משרדו, ניתן לו האישור להשלים את בניית המוביל במלוא הקצב האפשרי ללא מגבלות תקציביות . ואכן, מיזם המוביל הארצי הושלם שלוש שנים וחצי לאחר שדיין החליט להחישו, ובזכותו הוא זורז בשלוש שנים לכל הפחות . ב- 31 במאי 1964 הוא הודיע לחברי הממשלה שמפעל המים פועל במלוא היקפו וישראל עברה, 1 הנגב כהגדרתו, "מהפכה היסטורית, מהפכנית, בפיתוח ישראל . " הצחיח הפך לחבל ארץ ירוק, מניב ועתיר יישובים . הייתה זו הצלחה שהושגה בזכות התעקשותו של שר החקלאות אל מול כוחות חזקים וּותיקים ממנו . שוב התברר שנחישות מיניסטריאלית עשויה להשתלם . דיין יכול היה לסחוף אחריו שרים עקשנים וגם מהססים לתמוך בהצעותיו . חזונו היה ברור, הוא תורגם למטרה פוליטית, והשגתה הסתייעה בתמרון פוליטי יעיל . השינוי היה משמעותי . מכסות המים לחקלאים גדלו ועימן גם התוצר החקלאי . החקלאים באזורי קו ההגנה הראשון יכלו להתקיים ולהתבסס . אלמלא כך היו
|
|