|
|
עמוד:14
14 חני מן-שלוי כאילו קורעים ממני חלק מבשרי, כאילו אני עושה משהו שהוא מעבר ליכולתי, ובעצם לא עושה, ניצבתי שם כסטטיסטית, לא יכולתי לעשות דבר . רק להיות חזקה, להשתיק את הפחדים ולהיפרד מבני בחיוך אמיץ ובברכת הדרך . האוטובוס התרחק, חיבקתי את ילדיי ואישי וכל אחד פנה לדרכו . כשטיפות הגשם שניתכו על השמשה התערבבו בדמעות שהציפו את פניי ללא שליטה, פתאום הכתה בי ההבנה שהידיעה שיום אחד איאלץ לתת לו ללכת למקום שמסכן את חייו, "הייתה שם בפנים" מהיום שבו נולד, וגרמה למכלול של רגשות שיכולתי לחוש בקיומם אבל לא להעלותם למודע, לכנותם בשמות ולהבין היכן ובאיזה אופן הם השפיעו על אמהותי . מאותו הרגע ידעתי בבהירות שרגע גיוסו של בני ליווה אותי לאורך כל גידולו . קלטתי שנושא הגיוס של הבנים לצבא גורם למערכת רגשית והתנהגותית רחבה שעד כה לא נתתי עליה את הדעת . אחרי שש שנים חלמתי חלום : בחלום מישהו דחף את בני האמצעי אל תוך כלוב . הוא הושיט את ידיו לקראתי מבין הסורגים ; עיניו פעורות לרווחה, מתחנן אליי שלא אתן לזה להתרחש . הקהיתי את לבי, בתחושת אשמה התעלמתי מכאבו ומכאבי ולא הצלתי אותו . חלמתי את החלום שלושה שבועות לפני גיוסו . שלוש שנים אחר כך הייתי מודעת, אך הידיעה לא הקלה על התחושות . ילדיי הצעירים בני השמונה – עשרה עמדו לפני גיוסם . ידעתי שבתי לא תשרת בתפקיד קרבי ומצאתי את עצמי חושבת על ההזדמנויות החדשות והמעניינות הצפויות לה, אך כשהתבוננתי בצו הגיוס של בני הדמעות שוב זלגו מעיניי . בבוקר כשיצא לגיבוש שאלתי : "מה יהיה ? " ענה : "יהיה בסדר אמא" . המשכתי כממלמלת לעצמי : "בסדר למי ? " והוא ענה בחיוך, "לשנינו" .
|
|