|
|
עמוד:10
10 שלי אינגדאו-ונדה כשהרים אותי כדי לראות את הבית החדש שבנינו . התרגשות רבה אחזה בנו לקראת המעבר מבית הבוץ ( גוג'ו ) שבו נולדתי וביליתי את חמש השנים הראשונות לחיי, לבית החדש . סבתא רבתא הייתה המיילדת שלי . אני זוכרת אותה בערגה . אני זוכרת את אהבתה אליי ואת הכינוי שהעניקה לי - גבטה, שמשמעותו בהיר . עוד אני זוכרת את הסירים הנקיים ואת המאכלים המיוחדים שהכינה עבורנו . אני זוכרת את הכנסת האורחים של ההורים שלי . הבית היה מלא באורחים ובקרובי משפחה שבאו לאכול ולבלות איתנו, ולפעמים גם גרו איתנו תקופה מסוימת . כל זה הסתיים בשנת 1984 . יום אחד שמעתי שאנו עומדים לעזוב לירושלים . עקבתי אחר הוריי בזמן ההכנות למסע . הם מכרו את הצאן והבקר, הכינו מזון, ובלילה אחד יצאנו, כמעט כל אנשי הכפר, לדרך . הלכנו בלילות במשך שלושה שבועות עד שהגענו למחנה הפליטים בסודן . תלאות ואסונות היו מנת חלקנו . דודתי איבדה במהלך המסע את שלושת ילדיה שמתו ממחלות, אבא שלי נשדד וכל רכושו נלקח, סבא שלי שהגיע למחנה הפליטים בסודן מת ביום שבו נלקח למטוס לישראל . המשאית שהובילה אותו למטוס התפרקה מעומס היושבים בה, הוא נפצע ומת לאחר כמה ימים . סיפור המסע אינו רק הסיפור האישי שלי . זהו סיפור של קהילה שלמה שעזבה את אתיופיה בשנות ה- 80 של המאה הקודמת . 4,000 גברים, נשים וילדים מתו במהלך המסע והשהייה במחנות . לישראל הגיעו 8,000 איש . לימים, מצאתי עניין לחקור את החוויות והזיכרונות של צעירים שהיו ילדים כאשר השתתפו במסע לישראל - מה הם זוכרים וכיצד הם תופסים את השתלבותם בארץ, את הקהילה, את מדיניות הקליטה ואת זהותם כבוגרים . ספר זה מבוסס על ממצאי המחקר שערכתי באוניברסיטה העברית, בהנחיית ד"ר יעל דיין . המחקר נערך על בסיס הגישה האיכותנית
|
|