|
|
עמוד:9
9 התרבות הבדואית בתנ"ך והגישו לי קפה מר בספלון חרסינה, שלוש פעמים, כנהוג . משסיימתי לשתות והודעתי שאני עוזב, הופיע לפניי סויילם, ידיו נוטפות דם של כבש . "אינך יכול לעזוב עכשיו", הכריז, "שחטנו הרגע את ארוחת הערב שלך . לא תוכל לעזוב עד אשר תסעד ! " בהכירי את מנהגי האירוח המקודשים לבדואים, התיישבתי חזרה במקומי על השטיח, אבל עכשיו כבר כעסתי . להכנת כבש ובישולו דרושות שלוש שעות לפחות, זמן שבשום אופן לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד מאחר שהתכוונתי לסיים את כתיבת ההרצאה עד הבוקר . העברתי את הזמן בשיחה עם כל הנוכחים ; אך כשסוף- סוף הוגשו קערות של בשר כבש, בעודני נרגז על מה שהיה בעיניי הטרדה, טעמתי בלי גינונים נגיסה אחת כדי לצאת ידי חובה, וקמתי ללכת . מיד נצטעקה החבורה כולה : "לאן אתה חושב שאתה הולך ? ! " "אכלתי, אני חוזר לעבודה", השבתי . "אינך יכול לעזוב עכשיו", מחו, "ברצוננו לשוחח אתך" . "אנחנו משוחחים כבר שלוש שעות", התעקשתי . "כן, אבל עכשיו ברצוננו לשוחח אתך בנושא חשוב" . הנושא החשוב בעיני החבורה היה בקשת טובה שרצו לבקש ממני . הגיעה העת למול את בניהם בטרם ימלאו להם שלוש-עשרה, כמצוות האסלאם, ועתה הם מבקשים לחגוג את הטקס חודש ימים במאהל מיוחד . הם ביקשו ממני שאפנה בשמם לצה"ל להשיג להם אישור להקים את מאהל החגיגה סמוך לאחד מכבישי הנגב, מאחר שהצווים הקיימים מחייבים את הבדואים להקים את המאהלים שלהם מעבר לרכסים הגובלים בכבישים . בשביל הבדואים, לא לקיים את החגיגה במקום גלוי לעיני עוברי אורח כמוהו כביטול מצוות הכנסת אורחים, כאילו אינם מעוניינים לארח ; ומכאן בקשתם וחשיבותה בעיניהם . למרות הקִרבה והידידות ששררו ביני ובין כמעט כל הגברים הנוגעים בדבר, הם לא היו מסתכנים לבקש ממני להטריח את עצמי בשבילם בלי שיקדימו ויעניקו לי דבר כלשהו, שישמש משקל-נגד
|
|