|
|
עמוד:13
13 האסלאם הוא הפתרון לחיות על פי השריעה מבלי להפר את החוק" . אלא שבמחצית הראשונה של שנות ה- ,90 עם התקדמות תהליך השלום, חלה התמתנות בהשקפותיו של דרויש ביחס לסכסוך היהודי-ערבי . הוא בחר עתה להציג אותו כפרי מזימות אימפריאליסטיות, וקרא לשני "העמים השמיים" להגיע להבנה הדדית כדי לחיות בשלום בפלסטין על בסיס העיקרון של שתי מדינות לשני עמים . במקביל ערך דרויש הבחנה בין הפלסטינים בשטחים, אשר להם איחל שיגשימו את זכותם להגדרה עצמית, ובין הערבים בישראל הנאבקים על ההכרה והזכויות האזרחיות המגיעות להם . לציבור היהודי הבטיח שהעם הפלסטיני מעדיף משא ומתן על פני טרור ושרק ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו דוחפת אותו אל המאבק המזוין . הוא אף ניסה לתווך בין ישראל והחמאס בעניין החייל החטוף נחשון וקסמן ז"ל . דרויש תמך בהסכמי אוסלו ואף השתתף בעצרות התמיכה של "מחנה השלום" . הוא שלל את הטענה שמקורה בחמאס ולפיה מעמדה של פלסטין כאדמת הקדש ( וקף ) מונעת אפשרות הלכתית להסדר מדיני שיעניק הכרה בריבונות ישראלית על חלק מאדמת פלסטין . ב- 2003 היה דרויש שותף בגיבוש הבנות יוזמת ז'נבה, וב- 2007 הצהיר שאיש אינו מטיל ספק בזכותם של היהודים על המקומות הקדושים ליהדות, אלא שסייג זאת בקביעה שאין לישראל ריבונות במסגד אל-אקצא או ברחבת הר הבית . עמדותיו הפשרניות של דרויש ביחס למדינת ישראל ולהסדר מדיני איתה עוררו מחלוקת חריפה בשורות התנועה האסלאמית . בראש המתנגדים לדרכו עמדו ראיד ס'לאח, ראש עיריית אום אל- פחם דאז, וכמאל ח'טיב מכפר כנא, חניכי המכללה האסלאמית בחברון שהושפעו מתורתו הרדיקלית של קוטב . הם תיארו את תהליך אוסלו כבגידה באינטרסים של הפלסטינים ואת יוזמת ז'נבה כפגיעה במעמדה של ירושלים כעיר קדושה למוסלמים . המחלוקת הגיעה לנקודת רתיחה סביב שאלת ההשתתפות בבחירות לכנסת .
|
|