|
|
עמוד:12
ערן קמחי 12 ניתן להבין את הופעת החדש בנפרד ממקומו של המתבונן ושל מושא ההתבוננות . החדש אינו מיוחס כתכונה פנימית לדברים עצמם, אלא הוא היחס ביניהם המוכר על ידי האדם כהיסטורי . התדירות הגבוהה של הופעת החדש בניסיון החיים המודרני מציעה לחשוב עליו כעל תנאי מכונן של תקופה, ואין זה מקרה שאדורנו החשיבו כקטגוריה העומדת ביסודה של האמנות המודרנית . בשונה מתקופות שבמהלכן הופיעו באמנות חידושים סגנוניים אשר שללו סגנונות קודמים, האמנות המודרנית איננה מובנת עוד כשלילה פשוטה של סגנונות קודמים, אלא כ שלילה של המסורת ככזו : "בחברה שאינה מסורתית במהותה, המסורת האסתטית היא בהגדרתה מפוקפקת . סמכותו של החדש היא 2 החדש באמנות הסמכות של הבלתי נמנע מבחינה היסטורית" . המודרנית מהדהד, לשיטתו של אדורנו, עיקרון דטרמיניסטי העומד בבסיס תהליך הייצור הקפיטליסטי — ייצור שאינו מתרחב, כלומר מציע דבר – מה חדש לעולם, דינו להיכחד . אמנות מודרנית המכירה באוזלת ידה אל מול תהליך הייצור אינה ממציאה את עצמה מתוך התנגדות ישירה לו, אלא מתוך חיקוי של היסוד הקשה והמנוכר שבו, כלומר בהפגנת עוינות כלפי המסורת ובהתמכרות לחידוש התמידי . אין לתפוס אפוא את החדש כקטגוריה סובייקטיבית טהורה, שכן הוא נכפה חיצונית על האדם מצד אובייקט שכבר 3 איבד בעצמו מעצמאותו . נטייתו המובלעת של השוק להתכחש להיסטוריות הדברים ולעצם האפשרות של מסורת כלשהי מאיימת על עצם מושג החדש, שכן נשאלת השאלה ביחס לאיזו מסורת, לאיזה עולם ישן, הלה מתכונן ? ודא עקא, שמושג החדש בתרבות המתמסרת אליו כהכרח תמידי של טבעה הצרכני מידלדל כאשר הופעתו ברוח האדם הופכת לדבר שבשגרה . הסרת הקסם מההישנות התמידית של הופעת החדש, תחושת העייפות והשעמום הנלווים אליו, מולידים תחושה שהזמן בתרבות הצריכה קופא על שמריו . האומנם צלו
|
|