|
|
עמוד:13
LOST IN COGNITION 13 את הסביבה שלנו ואת האוויר שאנו נושמים . זה מהווה גם מכשיר המנסה לצמצם את המרחב שבו שוכן הסובייקט, כלומר את הדו – משמעות . מנסים לצמצם אותו למיומנויות, ליכולות חברתיות, למיומנות רכישה של ידע, ובסופו של דבר — לתנאי האפשרות של למידה . החלק השלישי מקבץ כמה מאמרים . המאמר הראשון "מקורו של האחר והאובייקט הפוסט – טראומתי" פונה אל ניסיונותיהם של הפוסט – חומסקיאניים המחפשים אופנוּת של מקור השפה מעבר לחתך שבין זנים שונים של בעלי חיים לבין הזן האנושי . עבור האנליטיקאי בעל האוריינטציה הלאקאניאנית, החתך של לוי – שטראוס בין טבע לתרבות מוּתק . לאקאן מציע משהו אחר . ההנגדה חייתיות – אנושיות נחצית עבור הפסיכואנליזה בזכות ההנגדה בין החי להוויה המדברת . המאמר השני בוחן את מצב הפסיכואנליזה הקוגניטיביסטית, את המפלצת שהורתה באותו ניסיון לתרגם את ההשערות הפסיכואנליטיות באמצעות הקוגניטיביזם . הזרם המרכזי של הפסיכואנליזה האמריקאית הוא כיום זה של פסיכולוגיית האני משכבר הימים, כשהיא מתורגמת במונחים קוגנטיביים . הפסיכואנליטיקאים של האני מדברים במונחים של הביולוג של הזיכרון, אריק קנדל ( Kandel ) , או של הקוגניטיביסט הרגשי אנטוניו דאמסיו ( Damasio ) . זרם זה טוען שעל מנת לשרוד, על מנת להיות מדעי, יש לדבר בעגה הקוגניטיביסטית . הוא מאמץ ביחס לפסיכולוגיה את אותה פוליטיקה הננקטת ביחס לפסיכיאטרייה . חסידיו של זרם זה כבר טענו שלא רק שיש לדבר את שפת ה – DSM אם רוצים להישאר בדו – שיח עם הפסיכיאטרים, אלא שיש גם לאמץ את הסיווג על פי הפרעות במקום את הסיווג על פי סימפטומים . אימוץ זה הוביל אותם לדרך של ויתור על הפסיכואנליזה, ואנו נראה זאת באמצעות דוגמאות .
|
|