|
|
עמוד:12
אריק לוראן 12 מגיסטרטי ( Magistretti ) ועם פרנסואה אנסרמה ( Ansermet ) . אלה הציעו פתרון מקורי לחיבור בין מדעי המוח לבין הפסיכואנליזה . בספר שפורסם ב – 2004 הם מקבלים אמנם את הטענה על עקבה נפשית, אך זאת במטרה לשים דגש ביתר שאת על גמישותה של העקבה עצמה . הם מערערים על התפיסה המצמצמת את המוח לאוטומט טהור של עקבות, כשהם לוקחים בחשבון לא רק את הרישום בקורטקס אלא גם את הגוף, את הקשר גוף – נפש . באופן הזה הם דוחים את היחס הקבוע בין המצב של הגוף לבין הרגש . אנו מקבלים את התזה שלהם שעל פיה יש מקום לחידוש הרישום של הסינפסות, ושבמובן הזה, לעולם אין משתמשים פעמיים באותו מוח . אך בכל מקרה, ישנה הבלתי אפשריות הרדיקלית לצמצם את הרישום הסובייקטיבי למערכת של עקבות . החלק השני מתייחס לבלתי אפשריות אחרת, שנובעת ממנה, זו של ההערכה כאשר היא שואפת לחסל את הייחודיות של הסימפטום הסובייקטיבי . זאת משום שהמכונה המוטרפת של האידיאולוגיה של ההערכה שואפת להפוך הכול לאחיד . כל הפסיכותרפיות וכל טכניקות הטיפול תתורגמנה בה לסוג של קוד אוניברסלי באמצעות פרוטוקול להערכה כללית של פרקטיקות אלו . המאמר הראשון בוחן את הכשלים של מבצע ה – Inserm שהחל משנת 2004 . מבצע זה ביקש להעריך את הפסיכותרפיות, אך הוא עשה זאת על פי דגם לא מתאים, העושה הומוגניזציה של כל הפרקטיקות התרפויטיות . בדיקות המומחה העוקבות של "הפרעות ההתנהגות אצל הילד והנער" ב – 2005 גרמו בסופו של דבר לתגובה של דחייה שהודגשה בעצומה "אין אפס בהתנהגות" . המנגנון ההולך ומשתולל של הערכה זו נבחן בתפקודו המדויק . הבעיה שוכנת בחיבור בין המכשיר של הממלכתיות לבין הביורוקרטיה התברואתית שלה עם השפה של ההערכה הקוגניטיביסטית . החיבור בין ניאו – שפה זו לבין הרטוריקה של ההערכה הוא המכניקה הבלתי נסבלת המהווה כיום
|
|