|
|
עמוד:11
את עצמנו ואת זולתנו כפי שאבותינו תפסו את עצמם ואת זולתם, יש לנו לא רק לגיטימציה אלא גם חובה מוסרית לבדוק כיצד על המסורת להגיב לשינויים הללו . לעצמי המודרני יש היסטוריה אני מחזיק שאכן קרה משהו, שאכן יש לו משמעות, ושלכן יש לא רק צורך, אלא גם לגיטימציה ואף חובה מוסרית ודתית לכייל מחדש את המסורת אל מול ההווה . בחיבור הזה אנסה להסביר את השינוי הדרמטי שמחייב את התהליך הזה . אעשה זאת על ידי בחינה של ההיסטוריה הרעיונית של העידן המודרני . אראה כי תפיסות יסוד של האדם המערבי, ביחס לעצמו, ביחס למקורות הסמכות שלו, ביחס לעקרונות המוסר שלו וביחס למרכיבי הזהות שלו השתנו באופן מהותי במאות השנים האחרונות . אנחנו, כולנו, מחזיקים כיום בהבנה שונה לחלוטין של המציאות מאשר אבות אבותינו לפני אלף שנה, ואף אלו שחיו רק לפני שלוש מאות שנה . אנחנו לא רק יודעים יותר על העולם ‑ אנחנו מעניקים תוקף למקורות שונים לחלוטין של ידע . לא זו בלבד שיש לנו גישה ליותר מידע : המידע שנגיש לנו מבוסס על הנחות מוצא שונות . במילים פשוטות, אנחנו סבורים שאת מה שנכון לגבי חיינו, לגבי המציאות ולגבי מה שטוב ומה שרע ניתן להבין לא מתוך המסורת, אלא מתוך התבונה והמצפון . אנחנו גם תופסים את עצמנו באופן שונה . ההבנה המקובלת כיום היא שכל אחד מאיתנו הוא סובייקט אוטונומי ; שהקשרים שלנו עם סביבתנו, עם משפחתנו, עם קהילתנו, עם התרבות שאליה נולדנו ‑ הם מקריים ; שאין שום הכרח לדבוק בהם, ושניתן להתנתק מהם בהתאם לרצוננו . אם בעבר ראה האדם את עצמו כחלק אורגני ואינטגרלי ממרקם חברתי ותרבותי נתון, כאיבר מאיבריהם של משפחה, חמולה, שבט, מסורת פולחנית וכיוצא באלה, כיום האדם ( המערבי ) רואה עצמו כאינדיבידואל, דהיינו כבלתי קשור באופן מהותי לסביבתו, כמי שיכול לקום ולעזוב, לשנות את אורח חייו, את משפחתו, את מקום מגוריו, את תחום עיסוקו ואף את מינו ומגדרו ‑ וכל זאת על פי בחירתו החופשית . תפיסה כזאת היתה בלתי מתקבלת על הדעת לפני כמה מאות שנים בלבד . אחת האשליות הרווחות ביותר היא זו המאפשרת לנו להניח שבניגוד לעמים, לארצות ולדתות ‑ לרעיונות אין היסטוריה . בעוד שנדחה בחיוך את התפיסה הקדמהה השאלה הגדולה 11
|
|