|
|
עמוד:10
בספטמבר 2018 נחַתי בארץ לאחר חודשיים וחצי של טיול מרתק במרחבים אינסופיים של טבע עוצמתי בצפון - מערב ארצות הברית וקנדה עם תשוקה אחת – לכתוב . אין זה דבר של מה בכך, שכן עד רגעים אלה ברחתי מכתיבה ככל יכולתי . כתבתי רק בלית ברירה, בשני מצבים : כחלק מדרישות אקדמיות, וכשהשתכנעתי שהדבר דרוש לקידום העבודה המקצועית שהייתי מעורבת בה . הדחף לכתוב היה אפוא חדש, ואליו התלוותה השאלה המתבקשת למה דווקא עכשיו ? אפתח בסיפור אישי : בן זוגי החל את דרכו המקצועית כמהנדס תעשייה וניהול בתחום של ארגון ושיטות בתל אביב . לאחר שנה בחר לעבור לעבוד בהיי - טק בירושלים, והיה מראשוני עובדי אינטל בבירה . כשעבד בתל אביב, נהג להתנייד באוטובוסים ולחזור בשעה קבועה אחר הצהריים – באותה שעה, באותו האוטובוס . הוא סיפר כיצד ה”עט נופל” לכולם יחד כשהשעון מורה חמש . שנה אחר כך עברנו לירושלים, ובמקומו המקצועי החדש הוא החל לחזור בשעות הערב המאוחרות . ייתכן שלא הייתי מייחסת לעובדה זו חשיבות אלמלא הייתה עיר הקודש זרה לי, ותחושת הבדידות נוכחת כל כך . ייחלתי שיגיע מוקדם, ותהיתי מה קרה לו במעבר למקום העבודה האחר . ידעתי כי אין לייחס זאת לאוויר הפסגות הירושלמי, ולא היה שום קורס או תהליך אחר שיכול היה להשפיע על התנהגותו ; ובכל זאת יחסו לעבודה היה אחר . כבר אז הבנתי את מה שכיום מתנסח ברור יותר, שהמרחב המקצועי החדש עיצב עבורו - עבורנו מציאות חדשה, וכי למעשה זה היה מרחב שיצר מציאות . תובנה זו הציתה אצלי תהליך שארך עשרות שנים ושבמהלכו הבנתי את כוחו של המרחב ליצור הוויה המעצבת התנהגות בתחומים נרחבים הרבה יותר ממספר השעות שעובדים ועובדות משקיעים, לצד הבנת מורכבותו של האדם ורב-גוניותו . רב-גוניות זו היא שמאפשרת לנו להשתנות, באופן טבעי כמעט, בתגובה לשינויים שאנו מזהים במרחב, בדומה לציווי “ברומא 10 היסודות הסמויים מן העין
|
|