|
|
עמוד:13
ואחיות רצו אל משטח הנחיתה והסיעו אותי בזריזות אל יחידת הטראומה . בשלב זה הנפיחות במוחי כבר היתה כה חמורה, שגופי החל שוב לפרכס כתוצאה מהטראומה שחוויתי . היה צורך דחוף לאחות את עצמותי השבורות, אך לא הייתי במצב המאפשר ניתוח . לאחר שחוויתי התקף פרכוסים נוסף, השלישי לאותו יום, הרופאים הכניסו אותי לתרדמת רפואית יזומה וחיברו אותי למכשיר הנשמה . זו לא היתה הפעם הראשונה שהורי ביקרו בבית החולים הזה . עשר שנים קודם לכן הם נכנסו לקומת הקרקע של אותו בניין לאחר שאחותי אובחנה עם סרטן הדם בגיל שלוש . אני הייתי אז בן חמש . אחי הקטן היה רק בן שישה חודשים . לאחר שנתיים וחצי של טיפולי כימותרפיה, ניקורים מותניים וביופסיות מוח עצם, אחותי הקטנה יצאה סוף ‑ סוף מבית החולים שמחה ובריאה, לאחר שהחלימה מהסרטן . וכעת, כעבור עשר שנים של חיים רגועים ושקטים, שוב מצאו את עצמם הורי באותו בית חולים, והפעם עם ילד אחר . בזמן ששקעתי בתרדמת, בית החולים שלח כומר ועובדת סוציאלית כדי לתמוך בהורי . זה היה אותו כומר שפגש אותם עשר שנים קודם לכן, בערב בו הם גילו שאחותי חלתה בסרטן . היום הפך ללילה, ובינתיים נותרתי בחיים בזכות סדרה של מכונות החייאה . הורי בקושי הצליחו להירדם על המזרנים בבית החולים . רגע אחד הם קרסו מרוב תשישות, וברגע הבא הם התעוררו בבהלה, אפופי דאגה . אמי סיפרה לי בדיעבד שמדובר היה באחד הלילות הגרועים ביותר בחייה . ההחלמה שלי למרבה המזל, בבוקר המחרת הנשימה שלי השתפרה, והרופאים החליטו להוציא אותי מהתרדמת . כאשר בסופו של דבר חזרתי להכרה, גיליתי שאיני מסוגל להריח דבר . כדי לאבחן את מצבי, אחת האחיות ביקשה ממני לקנח את אפי ולנסות להריח מיץ תפוחים בפחית . חוש הריח שלי חזר, אך להפתעת כל הנוכחים, קינוח האף גרם לדחיסת אוויר דרך ארובות עיני השבורות, ולדחיקת עיני השמאלית אל מחוץ לארובתה . עיני יצאה הקדמה : הסיפור שלי 13
|
|