|
|
עמוד:14
14 אריק אריאל ליבוביץ כבר בזמן מלחמת הקוממיות, וביתר שאת, עם סיומה וחתימת הסכמי שביתת הנשק, הייתה סוגיית הפליטים הפלסטינים, כדברי בן-גוריון, לאחת משלוש הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את מעצבי מדיניות החוץ הישראלית ומבצעיה : גבולות, ירושלים והפליטים . שאלת הגבולות בין ישראל לשכנותיה ניצבה תמיד במקום הראשון בסדר היום המדיני . שאלת הפליטים התחדדה והעיקה בעיקר ערב דיוני העצרת הכללית של האו"ם ובמהלכם, או בעת נקיטת יוזמות, בעיקר אמריקאיות, לפתרון הסכסוך במזרח התיכון . ואולם חשוב לחזור ולהדגיש שלאורך כל התקופה הנדונה לא ירדה שאלה זו מסדר היום המדיני של ישראל . מקבלי ההחלטות והביורוקרטים שטיפלו בבעיה זו, בעיקר אנשי משרד החוץ, נאלצו לחזור ולדוש בה פעם אחר פעם . לאורך כל אותן שנים חזרה ארצות הברית וטענה שפתרון הסכסוך בכללותו מחייב את חיסול סוגיית הפליטים ושעל ישראל לקלוט מספר, ולוּ קטן יחסית, של פליטים, ולפצות את השאר במסגרת הסכם כולל . מדינות ערב חזרו והעלו את דרישתן הבלתי מתפשרת לקליטה ללא תנאי של כל הפליטים בישראל ופתרון סוגיית הפליטים עוד לפני משא ומתן בשאר הסוגיות שבמחלוקת . בדיוני העצרת הכללית של האו"ם, שנה אחר שנה, נאלצה ישראל להיאבק על עמדותיה בסוגיית הפליטים, בייחוד לאחר החלטה III 194 שקיבלה העצרת הכללית של האו"ם ב- 11 בדצמבר 1948 . ההחלטה קראה לאפשר לכל פליט הרוצה בכך לשוב לביתו ולחיות בשלום, ולהרשות לו לעשות כן במועד המוקדם ביותר האפשרי . ההחלטה גם קבעה שיש לשלם פיצויים לאלו שלא ירצו לחזור . סוגיה זו זכתה לקדימות רבה על שולחן העצרת הכללית, במוסדות האו"ם השונים וכן בארגונים שונים שהקים האו"ם לטיפול בבעיה ( סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטי פלסטין, ועדת הפיוס, המשרד לענייני פליטים ועוד ) . מן הראוי לבחון את חשיבותה של סוגיית הפליטים ומיקומה
|
|