|
|
עמוד:8
8 אריק אריאל ליבוביץ לשינויים אלו . במתח המתמיד בין שני קצוות אלו תמרנה מדיניות החוץ של ישראל . המדיניות הישראלית בסוגיית הפליטים הפלסטינים, מיום היווצרותה ועד פרוץ קרבות מלחמת ששת הימים, החלה, כדברי שרת ובן-גוריון, בקביעת עובדה : "הם לא חוזרים" . בעיית ערביי ישראל הסתיימה, כך האמינו בירושלים, והחלטת כ"ט בנובמבר "מתה" . התמורות הרבות שחלו בקרב הפליטים ובזירה הערבית ותהליכי המיסוד וההתגבשות של התנועה הלאומית הפלסטינית והקמת אש"ף זכו להתעלמות מצד מעצבי המדיניות בירושלים . התעלמות זו מעלה שאלות ותהיות, בייחוד על רקע העובדה שאותם מנהיגים הכירו בקיומה של לאומיות פלסטינית זמן לא רב לפני כן, ערב הקמת המדינה . ואולם כעבור זמן קצר יחסית, עם 3 האמינו שאותה לאומיות עברה מהעולם . תום מלחמת הקוממיות, ישראל המשיכה לדבוק בתפיסה שלפיה היא מכתיבה את העובדות זמן רב לאחר שמצב הדברים החל לנוע בכיוון ההפוך לחלוטין מהכיוון שקיוותה אליו . ואולם בשונה מדבריו של בן- גוריון לדה גול, מדיניותה של ישראל לא התאימה את עצמה למציאות . בישיבת מרכז מפא"י במרץ 1951 אמר שר החוץ שרת : מדיניות חוץ שתמורות כבירות לאומיות ובינלאומיות לא תשתקפנה בה חדלה להיות מדיניות . היא נהפכת לדוגמה נוקשה, לתורה חנוטה, שחדלה להיות תורת חיים, היא חדלה להיות מכשיר של שירות למדינה . היא נהפכת לפולחן של חסידי תורה מסוימת . 4 בדצמבר 1966 אמר יגאל אלון : [ . . . ] בשבילנו הישות הזאת אינה קיימת קודם מפני שהיא איננה, שנית, במידה שהיא קיימת היא מכוונת נגדנו . 5 המסקנה שצפה ועולה מדברי אלון פשוטה בתכלית : תופעה פוליטית אינה קיימת מכיוון שהיא מכוונת נגדנו והיא אינה נוחה
|
|