|
|
עמוד:63
גיליון ,88 שבט תשפ“א, פברואר 2021 63 רב-אלוף רפול בארץ הפרעונים . . . / סיפור אישי טמיר , לשיחות האוטונומיה . אומרים כי “אין כמו הפעם הראשונה״ . בביקור הרמטכ״ל, היה זה נכון במיוחד, כיוון שאשתי אז, כמו הוריה, היו ילידי מצרים ועלו לישראל בעקבות “ מבצע קדש״ . חמי ז״ל, ביקש ממני לנסות ולראות מה קרה עם הבית שגרו בו בשכונת “הליופוליס״ בעיר, שממנה היו לו זיכרונות נעימים . הוא נתן לי את כתובתם, כפי שזכרה . חלפנו על פני הבניין, ביעף . למעלה מעשרים שנה לאחר שהם עזבוהו . המקום נראה רע . . . סיפרתי לו כשחזרתי, הוא התאכזב לשמוע, אך לא הופתע, בעיקר משום שלא היו לו דעות טובות על המצרים, גם לא ביחס לכוונותיהם כלפי ישראל . הוא לא האמין בסיכוי להסדר שיצליח בין המדינות . הו, כמה שהתווכחנו על זה . . . הוא המליץ שאקשיב לו, כיוון שאנחנו, אנשי הממסד הישראלי, לא באמת מכירים את הערבים, ונופתע שוב לרעה . הצריבה הטרייה של מלחמת יום הכיפורים הוסיפה לדבריו טעם, אך בדיעבד ובמבט מפוכח לאחור – הוא טעה . . . 2 . במהלך הביקור בגיזה, צעדנו בטור במעלה המדרגות לתוך אחת הפירמידות . לפניי צעדה אשתו של ראש המודיעין הצבאי המצרי, שסיפרה כי זה לה ביקור ראשון במקום . הטיפוס לא היה קשה, אך האוויר היה מחניק למדי, ולפתע, אותה גברת נאה התעלפה כנראה, וקרסה . מבוכתי הייתה גדולה – מה עושים ? כיצד עוזרים לה ? המדובר היה באישה, מצרייה, מארחת ! איך מסייעים לה בלי חלילה לפגוע בכבודה ? למזל כולנו, אחריי צעדה מרים איתן , שהייתה האחות הראשית בבית החולים “העמק״ בעפולה . ללא היסוס, היא הדפה אותי הצידה, רכנה לצד הגברת, עשתה מה שצריך, והחזירה אותה אלינו . . . 3 . המארח, הרמטכ״ל המצרי, אז – גבר בן ,52 הרשים אותי מאוד בהופעתו החיצונית, ויותר מכך – בחמימות ובפתיחות שבהן קיבל אותנו, במוזיאון סוקר מומיה – מכירי ומוקירי רפול וההומור המיוחד, יכולים לתאר לעצמם מה עבר במוחו – באדיבות ארכיון צה״ל אורחיו מישראל . כמי שעסק רבות בצבא מצרים, כחוקר וקמ״ן, מצאתי עצמי משתאה כשסמוך כל כך אליי ישב מי שהיה מפקד דיוויזיית חיל הרגלים השביעית במלחמת יום הכיפורים, ומפקד הארמייה השלישית ( הנצורה . . . ) בשלהי אותה מלחמה . בחיינו המקצועיים, אין יותר מדי הזדמנויות לכך, שמושא התעניינותך יושב מולך . . . חיבבתי אותו, ושמחתי בשבילו כאשר סאדאת מינה אותו, ב- 14 במאי 1980 , לשר ההגנה והתעשייה הצבאית . פחות משנה לאחר מכן, בשניים במרץ ,1981 נעצבתי מאוד כשנודע לי כי הפילדמרשל בדאווי ותריסר קצינים בכירים עימו, נהרגו בתאונת מסוק בסיווה שבמערב מצרים . כמה חבל . וממש לסיום : את רפול הכרתי מיומי הראשון כמש״ק מודיעין בחטיבת הבקעה, כשהוא שימש אז ( 1968 ) מפקדה, ועד ימיו האחרונים כרמטכ״ל ( 1983 ) , כשמלחמת לבנון הראשונה ופרשת “סברה ושתילה״ ( אני אז קמ״ן אוגדה 96 ) הפגישו בינינו . הוא היה ונותר חייל ומפקד למופת וגיבור לאומי . שיהיו הדברים הללו כ״אנדרטה קטנה״ נוספת לזכרו . "זוהי חרב עתיקה בת 3,000 שנים, וזהו ענף זית חדש המסמל את המצב שבו אנו נמצאים - מצב של שלום ! ״
|
|