|
|
עמוד:10
10 אפנאן מסארוה סרור חוויה זו הייתה נקודת מפנה בעבורי . בעקבותיה הרגשתי והבנתי שבאוניברסיטה סטודנטים פלסטינים אזרחי ישראל הם לרוב שקופים ; הנרטיב ההיסטורי והתרבותי שלהם מודר ואינו זוכה להכרה . ההתעלמות המוסדית מהחוויה הסובייקטיבית שלי כבת הלאום הפלסטיני הביאה אותי להשמיע את קולי כפלסטינית באוניברסיטה . הדרך היחידה שהתאפשרה לי הייתה השתתפות פעילה בשיעורים ובדיונים . עם המעבר ללימודי תואר שני התחלתי לעבוד באוניברסיטה כמתרגלת, תפקיד שהעניק לי כוח וסמכות להשתמש בפרקטיקות חדשות כדי להשמיע את קולי ואת קול הקולקטיב שלי, פלסטינים באקדמיה ישראלית . נעשיתי שקופה פחות . מתרגלת פלסטינית באוניברסיטה העברית במשך שנה שלמה תרגלתי קבוצה תחת השם "שפת אם לא עברית", שהייתה מורכבת ברובה מסטודנטים וסטודנטיות פלסטינים . בבחינה של סוף הקורס הסטודנטים שלימדתי התפזרו באולם הגדול של בית הספר לחינוך לצד עמיתיהם היהודים . שלוש או ארבע משגיחות מבוגרות הסתובבו בין הסטודנטים . כמתרגלת הסברתי לסטודנטים את שאלות המבחן . לסטודנטים מהקבוצה שלי הסברתי בערבית . אחת המשגיחות נעצה בנו עיניים ; נראה שהופתעה מכך שמורה פלסטינית מלמדת במוסד אקדמי . כעבור כמעט שעה, ראיתי שאחת הסטודנטיות שלי יוצאת מהאולם בבכי כשהמבחן בידה . היא סיפרה בקול צרוד ומושפל : "המשגיחה לא הסכימה לתת לי הארכת זמן אף על פי שהצגתי בפניה את אישור האוניברסיטה לכך שמגיעה לי הארכה . היא אמרה לי ‘לערבים לא מגיע ללמוד כאן, כולכם מחבלים ומתאבדים'" . זו הייתה תקופת פיגועי ההתאבדות . חשבתי שהעובדה שבאותו יום היה פיגוע בצומת הגבעה הצרפתית, קרוב לאוניברסיטה, לא נותנת לאותה
|
|