|
|
עמוד:14
14 דליה בכר המועיל והשימושי כ"יפה" ; מַעמדה ההיסטורי של האמנות ועוד . ואולם הגדרת "היפה" נותרת חמקמקה ואפשר לסכמה בהערתו של 10 סוקרטס "קשה הוא היפה" . פלוטינוס ( 270 - 205 לפנה"ס ) , שראה את עצמו כמפרשו של אפלטון ונחשב לאבי הניאו – פלטוניזם, דן במשנתו הפילוסופית ה אֶנֶאָדות בסוגיות קיומיות שונות הנוגעות לאדם ולחיים, כגון המידות הטובות, האושר, הטוב, האמנות . בחיבוריו על היפה 11 ( אנאדה ראשונה, מאמר 6 ) ו על היופי השכלי ( אנאדה חמישית, מאמר 8 ) המשיך את האידיאה של אפלטון והוסיף לה את הגותו . בטקסטים אלה מתמקד פלוטינוס במהות היופי ובהתקיימותו בשני העולמות : הגשמי הבלתי מושלם והרוחני המושלם . פלוטינוס שלל את ההגדרה המקובלת על היוונים, שלפיה הסימטריה והפרופורציות הן אמות המידה ליופי . במקום זאת טען שהיופי מתגלם ב"אידיאה הפנימית", וכך ראה ביופי החיצוני בבואה ליופי פנימי . הוא סבר שהיופי האמיתי והמוחלט מקורו בעולם השכל וביסודות הפשוטים, כגון אש, צליל קול ואור השמש, שאין לתארם במונחים של סדר, פרופורציות או סימטריה . "ומי שמבקש לחזות באל וביופי, תחילה יהא כולו דומה לאל וכולו יפה . תחילה יבוא אצל השכל, ושם יראה את כל האידיאות היפות ויאמר זהו היופי, הן – הן האידיאות . שהרי מהן יופי לכל הדברים, מצאצאי 12 השכל וההוויה גופה" . כאמור, האמנות ביוון העתיקה הושפעה מתפיסות אלה . אולם יש לזכור שכבר אז לא היה אידיאל יופי קבוע - בקנון חלו שינויים בהתאם לאקלים התרבותי של כל תקופה . במאה ה – 5 לפנה"ס הייתה דמות האדם האידיאלית גבר עירום, לוחם או אתלט - ולכן האידיאל התבסס על קנון שלפיו היחס בין הראש לגוף הוא 7 : ,1 ועל פיו נקבעו היחסים בין כל חלקי הגוף והפנים . מסיבה זו גם דמות האישה נראית מוצקה ושרירית ובדרך כלל אינה עירומה . במאה ה – 4 לפנה"ס, שהייתה נהנתנית יותר ומעודנת, נדרשה דמות
|
|