|
|
עמוד:11
נרטיב אישי כפתח דבר | 11 שהִִכרתי כבר נודעו לי . עברתי בכיכר טרה - סנטה בירושלים ( היום כיכר צרפת ) בדרכי לאוניברסיטה . חשתי אי - חשק גמור להגיע למשרד ולעסוק במחקר שלי . מתוך המצוקה אמרתי לעצמי - שם בדיוק בכיכר, ליד חנות בגדים שפעם הייתה שם - "אין טעם בעבודת מחקר כזו כפי שעשיתי עד כה, שאיננה אלא בזבוז זמן יקר . מעתה אעשה רק דברים של טעם, מחקר עם משמעות, עם תרומה . הפסיכולוגיה נועדה כדי שאבין את החיים כאן ועכשיו . קנה המידה הבוחן מחקר על פי השאלה אם אוכל לפרסמו בכתבי עת אמריקניים מהשורה הראשונה - בטל ומבוטל מרגע זה . אם המלחמה היא העובדה הכי חזקה בקיומי ובקיומנו - בכך אני חייבת לעסוק . ולא על ידי שאלונים אידיוטיים שיש לסמן עליהם עיגולים, אלא על ידי כך שאקשיב לבני אדם ואשמע מפיהם מה עובר עליהם, כפי שאני רוצה שישמעו את החוויה שעוברת עליי . רק שם אמצא את המשמעות" . בהבזק של רגע שיניתי את כיוון הקריירה שלי . באותו היום לא ידעתי את השם שאתן לתפנית החדה שחוויתי . לימים הבנתי כי זנחתי את המחקר הכמותי, והפכתי באחת לחוקרת איכותנית . אמרתי לעצמי : אני רוצה להבין מה עושה לנו הקיום במצב מתמיד של מוכנות למלחמה וספיגת התוצאות של המלחמה הקודמת, איך אנו מגדלים ילדים למצב הזה, איך זה צובע את יחסינו לארץ ועוד . מה אנשים מרגישים : פחד ? צער ? זעם ? חרטה ? מה הם חושבים ? איך אדע ? היו לי תחושות . שנים לימדו אותי להתעלם מהן, משום שהן סובייקטיביות ומוטות . לפתע העזתי להתבונן בהן כמקור לתובנה . היה לי מקור איכותני נוסף - רשימות יומן שרשמתי על התנהלות קבוצות הגשטאלט שבהנחייתי, ובהן העלו המשתתפים לא פעם באופן ספונטני את נושאי המלחמה, השלום, השואה, הכיבוש ועוד עניינים המקשרים בין הקיום האישי לקולקטיבי בארץ . שמתי לב כי היה הבדל עצום בין התכנים שהובאו בקבוצותיי לפני ואחרי אוקטובר 1973 . לעִתים הובאו הדברים כהווייתם, בגלוי, ולעִתים בחלומות שנגעו בנושאים אלה בעקיפין . התחלתי לקבץ את החומר לספרי הראשון חיילי בדיל על חוף ירושלים ( ליבליך, 1979 ) . תחנה 3 : הספר חיילי בדיל על חוף ירושלים ומקומו של הריאיון הנרטיבי במחקר החומרים שהיו ביומני לא הספיקו לספר שלם . אמרתי לעצמי : מדוע עליי לחכות שהמשתתפים בקבוצות או בסדנאות ידברו על הנושא מיוזמתם, כמקובל
|
|