|
|
עמוד:14
14 דב שוורץ משה רבנו נבחר להיות לא רק מנהיג בישראל, אלא גם נותן התורה . הוא נבחר מפי הגבורה לא רק להוציא את בני ישראל ממצרים אלא גם להביאם למעמד הר סיני ולמסור להם את התורה . ואלמלי היה למשה רבנו לשון למודים, אלמלי היה יודע להשפיע על אנשים בכח פיו ובדבור שפתיו, היו המינים מונים את ישראל, שהתורה אינה מן השמים, אלא משה השפיע על יוצאי מצרים בקסם לשונו ותחת השפעת הרגע נתקבלו דבריו . אולם כשמשה היה כבד-פה וכבד- לשון ואף על פי כן קבלו בני ישראל את התורה מידו, הרי זו לראיה ולמופת שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה, ולא היה אלא שליח להולכה, 11 למסור את התורה לישראל . הרטוריקה של מוהליבר נועדה להצביע על היותו איש מעשה, הנשפט בזכות הישגיו ולא בעקבות שיח . מבין השורות ניכרת הגישה, שהנחלת התורה בקרב האומה תתגשם בעקבות המעשה ולא בשל אמנות הדיאלוג . לעומת זאת הרב ריינס ראה בכתיבה, בהסברה ובדרך הפוליטית את סוד הביצוע . לא הפעילות היא דרכו אלא ההתארגנות הפוליטית והשתדלנות . הוא סבר שההתאגדות של יהודים דתיים המסייעים להרצל בהגשמת יעדיו הדיפלומטיים והמדיניים תביא להכרה בסגוליות של הדת ובעוצמתה בין הציונים ה"חופשיים" . הרב ריינס האמין בכל מאודו בכוחן ובהשפעותיהן של המילה והרטוריקה הן ביחס לאומות העולם, האמורות להעניק צ'רטר להתיישבות היהודים, הן ביחס לחרדים הלא ציונים, שמהם הוא ציפה להצטרף לתנועה הציונית, הן ביחס לחילונים שבתנועה הציונית . למשל, למען החרדים הוא חיבר את הספר הנודע "אור חדש על ציון" ( תרס"ב ) , שהוא מעין כתב תעמולה למדני ודרשני למען המזרחי . הוא באמת סבר שכוחו של הספר לשנות דעה ולהשפיע על ציבור רחב . כוחו של הטיעון המושחז בבהירותו . לעומת זאת הרב מוהליבר היה משוכנע שהעוצמה נעוצה בטשטוש, דהיינו בהתרחקות מסוגיית הזהות לטובת הפעילות, בעוד שהרב ריינס היה משוכנע שהעוצמה נעוצה ברבגוניות הניסוח, במובחנות ובייחודיות . הוא סבר שגוֹני המשמעויות האזוטריות והאקזוטריות מחוללים מציאות . מבחינתו שיח הזהות הוא המפתח לפעילות . פולמוס הרב מוהליבר היה מסור לפעילות למען יישב ארץ ישראל, והקדיש לכך את שלושת העשורים האחרונים של חייו . נגזרת מכך היא הסנגוריה שלימד על יושבי ארץ ישראל . כלומר הוא פיתח שיח פולמוסי כדי שלא לפגוע במטרה שהציב . לאחר המסע לארץ ישראל בשנת 1890 כתב דברים ידועים : 11 מתוך ש' יבנאלי ( עורך ) , תקופת חבת ציון, ספר שני, תל אביב תש"ד, עמ' 34 .
|
|