|
|
עמוד:13
13 אמנות והסייברספייס כאשר שמע בפעם הראשונה על יכולת ראייה מסוג זה, חשב שיצור כזה הוא נשגב . יכולת דומה לזו יש לתושב שטוחלנדיה כאשר הוא צופה בעולם ה"קולנדיה" החד – ממדי . א' ריבוע מסיק מכך שיצור ארבעה – ממדי, הצופה למטה על עולם תלת – ממדי, רואה בו הכול, 11 בדומה לקרני X המסוגלות אפילו מה שבתוך היצורים המוצקים, לחדור ולשקף אובייקטים תלת – ממדיים . יושביו השטוחים של המרחב הדו – ממדי בשטוחלנדיה, יחד עם דמויות מצולמות על גבי משטח האמולסיה בצילום, מאכלסים יחדיו מרחב רימני לא אוקלידי . אני גורס שמאז ומעולם הייתה שאיפת האמנים להגיע ביצירותיהם למצב של דחיסה, שבו יוצרת האינטואיציה משך של "אמנות טהורה" שאינה תלויה בדבר זולת תודעתם, ואילו הצופים ניסו לשוב ולשחזר מצב זה באמצעות היחשפות ליצירה . הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון ( 1941 - 1859 Bergson, ) השתמש במושג "אינטואיציה של משך" . המשך הוא ההוויה שלנו אשר משתנה תמידית, אינה חוזרת על עצמה, ואין ביכולתנו לחלקה לרגעים דיסקרטיים - התודעה חווה את העולם כזרימה מתמדת ולא כרצף של אירועים בדידים ונפרדים . אין באפשרותנו להפריד בין ההווה, העתיד והעבר שנדחסו, מכיוון שההווה נוכח תמיד . חיי היקום הם תהליך יצירתי שבו בכל רגע נוצר משהו חדש, בלתי צפוי 12 אמנם אינטואיטיבית, ההווה אינו יכול להשפיע על העבר, מראש . אבל, מציין ברגסון, רטרואקטיבית השפעה כזו היא ממשית וגם 13 התודעה היא כור ההיתוך שבו נוצרת הדחיסה . היצירה אפשרית . היא הממשק שסוגר ודוחס את המרחב והזמן לכדי יחידה שלמה ומובנת שבה מתקיימת האינטואיציה . ברגע הופעתה של היצירה היא מכניסה את עצמה אחורה בזמן, בבואתה משתקפת מאחורי עצמה בעבר הלא מוגדר כמשך . תורת היחסות, שהוצגה בתחילת המאה ה – ,20 תיארה מרחב וזמן מאוחדים, תיאור שהשפיע גם על העולם האמנותי . לכן אני
|
|