|
|
עמוד:9
9 אמנות והסייברספייס אוקלידית, דיכוטומיה בין אובייקט לסובייקט ואף היעלמות האובייקט האמנותי הממשי, ושל פרדיגמות חדשות מצד שני - דוגמת גיאומטריה לא אוקלידית, יחסיות, קוונטיות, הוליזם ואינטראקטיביות שהדגישו את תופעת הדחיסה . בעידן הדיגיטלי, המרחב והזמן הגלובלי נדחסים אלקטרונית אל גופו של הגולש, תוך ביטול המרווח בין פעולה ותגובה וביטול ההבחנה בין קרוב לרחוק . הדחיסה מציינת את הפיכתם הפוטנציאלית של חיינו למיתיים ואינטגרליים, למעשה אמנות מתמשך . שהרי באמנות, הדחיסה מבטאת את יכולתו של האמן להכיל בתודעתו את רגעי העולם . עד לעידן הסייברספייס, יכולת ייחודית זו הייתה מנת חלקם של האמנים בלבד, בעיקר במצבים נדירים שבהם שרתה עליהם רוח היצירה - "האינטואיציה" . פועל יוצא של אינטונציות אלה הוא אובייקטים אמנותיים דיסקרטיים שבאמצעותם מנסה קהל הצופים לשוב ולשחזר בתודעתו את חוויית הדחיסה . חיבור זה מבקש להנכיח את הסייברספייס כמציאות ומרחב ממשיים המאפשרים דחיסה מתמדת של מרחב וזמן בין האמן, הסביבה ויצירתו, תוך כדי הפיכתם למרחב אמנותי טוטלי מתמשך . התרבות המערבית מושתתת על מרחב וזמן אוקלידיים, המאכלסים סובייקטים ואובייקטים כישויות נפרדות ומוגדרות, שאינן יכולות לתפוס שתי נקודות נפרדות בו – זמנית . דחיסה או איחוד בין האמן למודל נראים בלתי אפשריים לוגית במצב זה של שינוי מתמיד ; למרות המגבלות, משך תהליך היצירה באמצעות אובייקט אמנותי מתהווה מבטל את האקסיומות המחמירות ו"מאחד" או "דוחס" בצורה מטפיזית בין תודעת האמן למודל . בתום התהליך הייחודי נפסק אפקט הדחיסה וישנה חזרה למצב ההתחלתי של ניתוק בין האמן, היצירה והמודל . האובייקט האמנותי הופך לסטטי ואילו תודעת האמן ותודעת הצופה ממשיכות להשתנות בציר המרחב והזמן .
|
|